אפליית גברים במשטרה, ברווחה, ובבתי המשפט

בבתי המשפט, הגבר "זוכה" בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה בהתדיינות בינו לבין אשה, הן ברובד הדיוני והן ברובד המהותי.

ברובד הדיוני, ההפליה הפסולה מתבטאת בעיקר בחוסר הזדמנות לגבר להזים בחקירה נגדית כזבים הכלולים בתצהירה של אשה (למשל: הגבלתו ל"חמש שאלות" בלבד, בהתייחס לתוכן תצהיר מפורט המשתרע על פני עמודים רבים), או – מחיקת (כך, בדיוק, י. י.) תצהירו של גבר הואיל ואותו תצהיר הוגש בשני הליכים שונים (מעשה של יום יום בבתי המשפט בישראל, כאשר אין כל מניעה פרוצדוראלית מלנהוג כך) וכן – הגבלת זמן טיעוני גבר בהשוואה לרוחב הזמן ה"מוגבל" של טיעוני אשה, וגילויים רבים נוספים (ובכללם: השהייה מכוונת של בירור תביעות גבר מול הזדרזות רבה בבירור תביעות אשה).

כמו-כן, וגם זה רובד דיוני, כאשר בפני בית משפט שתי גירסאות עובדתיות, כל אחת מפי עד אחד בלבד: זו של גבר ולמולו זו של אשה, בית המשפט קובע – באופן קלוט מן האויר וללא כל הנמקה מהותית באשר היא – כי "גרסת האשה עדיפה בעיניו", משל הייתה בחירתו בחירה בין שמלת מלמלה לבין חצאית, כאשר שמלת המלמלה "מתאימה" "יותר" לאותו שופט היושב בדין (הפיקציה המשפטית מבית מדרשו של בית המשפט העליון בישראל להצדקת דרך לא דרך זו, הינה: "מעיין מבחן אישיות" אותו עורך לעדים אותו שופט, שכידוע לכולנו, שופט נטול הכשרה פסיכולוגית ו/או ניסיון פסיכולוגי באשר הוא).

ברובד המהותי, ההפליה הפסולה מתבטאת בעיקר בקביעת "צרכים" פיקטיוויים של ילדים (הן אלו המוגדרים "הכרחיים" והן אלו המהווים מותרות) שלצורך כיסויים נדרשים סכומי עתק ו"חלוקת" המותרות בדרך של "שיוויון מטריאלי" בין ההורים, כשכל סכום הכסף משולם ע"פ אותו מעשה שיפוטי מכיסו של האב לכיסה של האם, כשאין כל פיקוח על הוצאת סכומי הכסף האמורים וייעודם בפועל; כמו-כן, לא ברור כיצד זה בית משפט בהרכב מסויים קובע כי לכיסוי כל צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום חודשי בסך של -.600 ₪ (לא כולל מדור) ואילו אותו בית משפט עצמו (בהרכב אחר) קובע כי לכיסוי צרכיו ההכרחיים של ילד נדרש סכום כספי חודשי בסך של -.1,485 ₪ (שוב, לא כולל מדור), והכל – כאשר הן נתוני שני הילדים והן נתוני הוריהם, דומים עד כדי זהות מוחלטת ממש.

זאת ועוד: לצורך קביעת חלקו של האב בכיסוי כלל צרכי קטין ("הכרחיים" ומותרות – היינו: מעיקר הדין ומדין צדקה), עושה בית משפט שימוש (שגוי, בשני היבטים, כפי שאבהיר להלן) בפיקציה הקרויה: "כושר השתכרות" (יודגש: לצורך קביעת חלקה של האם בכיסוי מותרות אותו קטין, היינו: לצורך עצם חיובה ו/או שיעור חיובה מדין צדקה, לא נעשה כלל שימוש באותה פיקציה) וכן "מתחשב" בית משפט בכלל רכושו של גבר (אך, חלילה, איננו מתחשב לאותה מטרה בדיוק, באבק מרכוש האשה).

היבטיו השגויים של השימוש בכושר השתכרות, נעוצים בשתיים אלו: משפטי ועובדתי.

ההיבט המשפטי השגוי הינו: "כושר השתכרות" רלוונטי אך ורק לקביעת שיעור מזונות מ"עיקר הדין" (היינו: הסכום הדרוש לכיסוי "צרכיו החיוניים" של קטין, "צרכיו ההכרחיים", צרכים שאם לא יסופקו לקטין, לא יאפשרו לאותו קטין חיים); בפועל – פיקציית כושר ההשתכרות משמשת לקביעת סכום לכיסוי צרכי המותרות של קטין, היינו: "מדין צדקה".

ההיבט העובדתי השגוי הינו: בקביעה הפיקטיבית של "כושר ההשתכרות", מתעלם בית משפט, בין כל היתר, גם מכל אחד מאלה הפוגעים אנושות באותו "כושר השתכרות" פיקטיבי:
1. משק ישראלי מוכה אבטלה.
2. שבר נפשי עמוק של גבר עת מתפרקת משפחתו (פוגע אנושות במיצוי ולו מזערי של אותו "כושר השתכרות" פיקטיבי נטען); מצבו הנפשי הירוד של גבר, איננו מאפשר לו ריכוז בעבודה, וכתוצאה מכך, תפוקתו יורדת, והוא צפוי לפיטורין ולכניסה למעגל האבטלה.
3. ריבוי הליכים משפטיים: וכי מי יכול לעבוד כשחרב מתהפכת שכזו תלויה על צוארו ? !
4. ניתוקו מהנטענים להיות ילדיו, מעצים כל משבר נפשי.
5. תלונות אשתו (לשעבר ? לא בעיניה, ראה דרישת "דוברת" ארגון נשים ל"מזונות אשה לאחר הגרושין") כנגדו במשטרה הגורמות למעצרו, להרחקתו מביתו, לניתוקו מילדיו ולניהול הליכים פליליים כנגדו.
6. הקדשת זמן ומשאבים כספיים, נפשיים, מחשבתיים וזמן למאבק הגירושין על כל שלוחותיו: בימי"ש לענייני משפחה, תלונות במשטרה לרבות מעצרים ואישומים כאמור, רשויות הרווחה ועוד.
7. הוצאות מדור נפרדות (עלויות גבוהות במיוחד נדרשות למימונם).
8. הוצאות אחזקת משק בית נפרד (כרוכות בעלויות בלתי מבוטלות).
9. משאבים כספיים, רגשיים וזמן רב בניסיון למצוא זוגיות אלטרנטיבית.

ברשות הקורא, אציין את המובן מאליו לכל בר-בי-רב: אקט הגירושין - על מכלול שלוחותיו וחזיתותיו - אשר ניזום על-ידי האשה באופן חד-צדדי אשר בעטיו, לפתע פתאום, החלו להתגבש בגבר יש מאין בעיות רגשיות של ממש כתוצאה מהליכי גירושים כה עוצמתיים אלו, כאשר הגבר נתון מאז תחילת הפירוד בינו לבין אשתו בטלטלה נפשית עוצמתית במיוחד, בהיזון חוזר חיובי (היינו: טלטלה של ממש ההולכת ומתגברת בתנועות מטוטלת חדות), אם לא מעבר לכך, איננו מאפשר ולו מיצוי של אחוז בודד אחד מכושר השתכרותו הנטען של גבר.

למותר לציין כי במשפחה גרעינית, במקרים של קשיים כלכליים, רמת החיים של כל מרכיבי אותה משפחה, יורדת בהתאמה; לא כך במקרה של משפחת גרושים: פסקי הדין מטילים את תוצאות הקשיים הכלכליים, על הגבר בלבד, הוא לבדו נושא בתוצאות; אם אין ידו משגת, הוא ירצה אוטומטית, כאחרון העבריינים, "עונש" מאסר לתקופה בת 21 ימים (ברובם המכריע של המקרים); לאור האמור, נאלצים גברים גרושים ישראלים רבים, "להתגורר" במתחם הדולפינריום בת"א, במבנים נטושים, במחסנים ובגרוטאות כלי רכב.

בתנאים תת אנושיים אלו, פשיטא שאין לאדם שפוי כל "פוטנציאל" השתכרות של ממש, האיש מתוייג כ"בעייתי", תדמיתו בעיני עצמו יורדת לתהומות חסרי תחתית, ולבעל דימוי עצמי כה ירוד, קשה לממש ולו מקצת מהפוטנציאל הטעון בו (לרבות ובמיוחד פוטנציאל השתכרות).

הוסף לכך את העובדה לפיה "מזונות" כוללים מושגית ומהותית גם "מזונות אשה" (לרבות זו שהפסיקה לעבוד כדי שהאיש יפרנסה, למרות שעד לסכסוך השתכרה יפה ומשכורתה שימשה נדבך מרכזי בכיסוי הוצאות משק הבית המשותף), ובהכרח תגיע למסקנה לפיה פסיקה מנותקת מכל מציאות, גרמה למצב דברים הזוי ובלתי נסבל בעליל, דוגמת זה אשר תואר בקליפת אגוז במאמרי האמורים.

כמו-כן, חלוקת "זמן הורים" בין שני ההורים, רחוקה מרחק מזרח ממערב מלהיות שיוויונית; ניתוק ילד מאחד ההורים, מהווה מעשה של יום ביומו בגדרי מעשיהם השיפוטיים של בתי המשפט.
כך גם באשר לחלוקת רכוש משותף: האם, שתרמה אך מעט מכישוריה – אם בכלל – ישירות להשגתו, זוכה במקרים לא מעטים לחלק גדול יותר מאותו רכוש משותף.

בתחנות המשטרה, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, בין כל היתר, גם בכל אחד מאלו:

1. ניהול חקירות מגמתיות, היינו: לא חקר האמת העובדתית מהווה שיקול מכריע במיצוי חקירה, אלא תיוג הגבר כעבריין (למשל: סרוב מופגן לביצוע בדיקות פוליגרף ו/או חקירה תחת היפנוזה; הימנעות מחקירת עדים אשר נכחו באירוע מסויים; הימנעות מקבלת תלונות מצד גבר אודות גילויי עבריינות מצד אשתו ועוד).
2. הימנעות מהגשת כתבי אישום כנגד נשים אשר רקמו עלילת כזב זדונית כנגד גבר.
3. מעצר אוטומטי של גבר.
4. התניית שחרור גבר ממעצר בקבלת "הסכמתו" להרחקה מביתו למשך 15 ימים.
5. הימנעות משימוש באמצעי חקירה מינימאליים (כגון: ביצוע עימות, הימנעות מאיתור עדים רלוונטיים, וכדומה).

אגב אורחא יצויין, כי בתי המשפט מגבים את נוהגה זה של המשטרה, בשימוש שגוי בהילכת "דיות ראיות"; לא ב"דיות ראיות" קא עסקינן, אלא דווקא בהימנעות (מכוונת, י. י.) מחקר האמת העובדתית ומחשיפתה, כאשר בית המשפט העליון "שילם" מס שפתיים בהקשר זה באומרו כי תפקיד המשטרה איננו תפקיד של "קבלן הרשעות" אלא תפקידה הינו חשיפת אמת עובדתית; הלכה למעשה, בגיבוי בתי משפט, המשטרה מהווה "קבלן" להרשעת גבר ולתיוגו כעבריין, על לא כלום!

בפני רשויות הרווחה, הגבר זוכה בכ – 99% מהמקרים (סדר גודל) ליחס מופלה לרעה, המתבטא בעיקר, בין כל היתר, גם בכל אחד מאלו:

התניית (כך, בדיוק, י. י.) הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לדבר באזני הילדים סרה באימם (מגבלה כזו איננה מוטלת כלל על האם).

התניית (כך, בדיוק, י. י.) הסדרי ראיה בהתחייבות הגבר שלא לחשוף בפני הילדים את גורמי פרוק המשפחה ואת סדר הזמנים במהלכם בוצעה פעילות זו או אחרת של מי מהוריהם (מגבלה כזו לא רק שאיננה מוטלת כלל על האם, אלא שקריה באזני הילדים נתפסים כלגיטימיים בעיני פקידות סעד לסדרי דין).

המלצה אוטומטית כי משמורת קטין תועבר לידי האם.

על כל אלו, הכנסת כלל איננה מפקחת; את כל אלו, מגבה הכנסת בשתיקתה.

לאור העובדות המנויות במאמרי זה, לא הסטריאוטיפ פוגע בהחלת עקרון השיוויון בענייני מעמד אישי בישראל, אלא מדיניות מכוונת ומוכתבת של הכנסת (בשתיקתה) מהווה יד מכוונת להפליה מגדרית פסולה ובלתי חוקתית בעליל כנגד גבר ישראלי.

ברחל בתך הקטנה אדגיש כי, להשקפתי, הפליה זו תמוזער עד כדי מיגורה כליל, רק אם הגברים ישכילו להתלכד סביב מכנה משותף מינימאלי ועל בסיסו לשגר נציגות מהימנה ומקצועית מטעמם לבית המחוקקים הישראלי.