כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. אם היה כתוב רק שארבעת הבנים הם חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול, הייתי מבין שמדובר באחד מכל מדרגה, זו עברית פשוטה, אז בשביל מה מדגישים אחד חכם, אחד וכו'? משיב על כך כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, שזה כדי ללמדנו שיהודי - בכל מדרגה שנמצא - שאיפתו היא אל האחד, ה' אחד ושמו אחד. החזות החיצונית שלו ואף התנהגותו הגלויה עשויים להיות כאלה או אחרים, בפנימיותו הוא שואף אל האחד ושאיפה זו משותפת לכל המדרגות שמונה ההגדה. בחיצוניות, גם חכם עלול להיכשל. די בכך שיהיה מודע לעובדת היותו חכם כדי להעמידו בניסיון קשה של גאווה. שכן חכם היודע שהוא חכם עלול להיות במצב רוחני ירוד מזה של רשע היודע שהוא רשע.

והרשע, מי שנראה ומתנהג כרשע עד ששואל בסגנון שנשמע כאילו הוציא את עצמו מכלל ישראל ר"ל, אומרת לנו ההגדה שעלינו להקהות את שִׁנָּיו וזו הדרך להשיבו אל הכלל. שכן רשע (=570) פחות שניו (=366) התוצאה היא צדיק (=204). אם רק נקרב אותו אלינו באמת, יתגלה הצדיק שמסתתר מאחורי תחפושת של רשע, והנה הרווחנו עוד יהודי, שזו בעצם התכלית, כי זה רצונו של הבורא יתברך. אבל לכאורה, הפירוש הזה סותר לנוסח התשובה שמקבל הרשע: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לי ולא לו; שאילו היה שם - לא היה נגאל. מבאר הרבי שאכן אילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. אבל בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש, שום יהודי לא יישאר בגלות. גם מי שנראה ומתנהג כרשע, עוד יעשה תשובה; אם לא לפני התגלות המשיח - אז אחרי התגלותו, אבל כולנו ניגאל, כי לא ידח ממנו נידח.

ברוך שומר הבטחתו לישראל; באיזו הבטחה מדובר? (בראשית ט"ו) [יג] וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. [יד] וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. לא נתעכב כאן על השאלה מדוע היינו צריכים את השלב הזה של שיעבוד מצרים, כי זה נושא נכבד וגדול בפני עצמו. השאלה היא, מדוע למצרים מגיע דין קשה, ככתוב וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי? ומהמצרים יש ללמוד על כל אלה שהציקו לנו באלפי שנות קיומנו. הרי הקב"ה קבע שימשלו בנו וישעבדו אותנו. הם רק ביצעו את התפקיד שהקב"ה הטיל עליהם מראש, על כך מגיע להם עונש?

ובכן: א) הם לא ידעו על אודות התפקיד שהוטל עליהם כי איש לא עדכן אותם. הם נהגו בנו בדרך שמצאו לנכון בהתאם לאינטרסים שלהם, בלא שחשבו על תפקיד כזה או אחר שהוטל עליהם. ב) וזו הנקודה העיקרית, הם לא הסתפקו בשיעבודנו בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם, אלא נהנו להתעלל בנו. סתם ככה בשביל הכיף, בלי שיהיה להם איזשהו רווח מהתעללות זו, ובמרבית המקרים אפילו להפך, ההתעללות שלהם בנו גרמה להם נזקים כלכליים כבדים. בין גדולי ישראל יש דעות שונות אם העונש הוא רק על חלק ההגזמה או על כלל השיעבוד. הדעה הרווחת היא שההגזמה חשפה את מניעיהם השליליים ולפיכך היא סוחפת עימה את כלל השיעבוד לצורך העונש שיקבלו.

שיעבוד מצרים ארך מאתיים ועשר שנים. במהלכו, רק בכשמונים השנים האחרונות היה שיעבוד קשה, עבודת פרך. בני ישראל היו במצב שעל סף ייאוש והמצרים היו בטוחים שהעם הזה צפוי ללכת בדרך כל העמים, קרי לכליון ר"ל. כאשר התייצב משה לפני פרעה בדרישה "שלח את עמי" הוא זכה לסירוב זועם. זעמו של פרעה הוחמר על-ידי העלבון שחש מכך שמישהו מעז להציג בפניו דרישה שהתפרשה כפגיעה בריבונותו ובשלטונו המוחלט. ואז באה סדרת מכות שנועדו לשבור את התנגדותו של פרעה לשחרר את בני ישראל. המכות נחתו בסדר שמן הקל אל הכבד, ממכת דם הקלה יחסית עד למכת בכורות הנוראה. סדרת מכות זו התמשכה עד אשר זיכתה אותנו בסדר פסח, אבל הפסח עצמו בא דווקא בעקבות דילוג גדול, לא בעקבות סדר שקדם לו. סדרת המכות לא שיכנעה את פרעה, רק מכת בכורות שבמהותה חרגה לגמרי מכל סדר מוכר.

והמסר עבורנו, אומנם נכון שצריכים להתקדם צעד צעד, בצורה מסודרת, אבל לפעמים מגלים שהליכה בדרך הזאת של התקדמות בסדר והדרגה, אינה מובילה אותנו לשום מקום, או לפחות שבדרך זו אנחנו דורכים במקום ולא מתקדמים. זהו הרעיון של סדר פסח; אומנם סדר מאוד מסודר, אבל הוא עצמו מציע לנו את האפשרות לפרוץ קדימה בדילוג גדול, מעומק החושך של הגלות היישר אל הגאולה האמיתית והשלמה. והתנאי היחיד שזה יקרה סוף סוף הוא שנרצה בכך.