זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים להיות הנהגים הטובים ביותר, הזהירים ביותר, האדיבים ביותר - אבל מה לעשות, הכביש אינו רק בשליטתנו. כאשר ממול, על הנתיב שלך, דוהרת מולך מכונית שנהגה עשה עקיפה פושעת, נחרץ גורלך.
כזה היה גורלו המר של יוסי מזרחי בצומת גורל, כביש עוקף באר-שבע, ערב פסח.
יוסי מזרחי - שם שכיח למדי. אבל במקרה שלנו מדובר ביוסי מזרחי מנאות-הככר, זה המושב במקום שכוח-האל, מדרום לים המלח, במקום הכי נמוך על פני כדור הארץ. הידיעה הלאקונית ברדיו מסרה רק את השם, ציינה שההרוג היה בן 45 ולא יספה. יוסי מזרחי שאני היכרתי היה מבוגר בהרבה.
הייתכן שישנם שני יוסי מזרחי במושב הקטן הנושק לגבול ירדן?
אזרתי אומץ וחייגתי לטלפון של יוסי מזרחי "שלי". קול הבכי מצידו השני של הקו הסיר מיידית כל ספק. אכן, יוסי מזרחי מן המסעדה המקומית הוא-הוא הרוג התאונה, אשר התקשורת כמעט לא שמה לבה אליה. "כתבו 45 כי כך הוא נראה, אבל הוא היה בן 64" - אמרה ביגון הבת - "ומי אתה?"
"אינך מכירה אותי. הייתי אצלכם לפני חודש וחצי. בדרכי מתל אביב לנופש באילת, עצרנו בנאות-הככר. את סעודת הערב עשינו במסעדה שלכם, אצל יוסי. נהניתי לא רק מהחומוס המצויין ומהאומצה עסיסית, אלא גם מהשיחה הקטועה עם אבא שלך, יוסי".
ואמנם, שעה וחצי של היכרות ושיחה תוך כדי הכנה והגשה (היינו באותה שעה במסעדה רעייתי ואני, ועוד שישה תיירים סיניים שנסעו במיוחד מהמלון בעין-בוקק לארוחת-ערב נאות-הככר) וחשתי מיד: הנה איש כלבבי.
מה למדתי בשעה וחצי של שהייה במחיצתם של יוסי ורחל רעייתו? שהם הגיעו לנאות-הככר ב-1970; שלפני כן הייתה רחל מזכירתו של עו"ד (היום יו"ר הכנסת) ראובן ריבלין בירושלים; שהם עבדו קשה בחקלאות, התפרנסו בקושי מגידול מלונים, אך נאחזו בעיקשות בקרקע המלוחה ובנוף שבו התאהבו ממבט ראשון.
שותפים היו להקמת יישוב במקום הכי בלתי-אפשרי, מושב של חקלאות מדברית, צימרים רגועים וגם... מסעדת גורמה. "המקום של יוסי" זה שמה, ההולך למרחוק. יש ובאים אליה, כלומר לנאות-הככר, רק בשביל ליהנות מהטעמים הפיקנטים של יוסי ורחל.
יוסי מזרחי - זקן מעטר את פניו, גוף חסון, מלא אופטימיות וסיפוק, מספר בגאווה על חייו במקום זה כארבעים שנה, על היותו האחראי על הביטחון של המושב, על ילדיו שפזורים בארץ ובחו"ל, גאה בהישגיו הקולינריים והאחרים.
מורגש היה שהוא נהנה מכל רגע בחייו, בביתו הכפרי, במסעדתו האקזוטית, הממוקמת על הכביש הפנימי הנושק לגבעות החוור האפרוריות והמסתוריות.
כרכז הביטחון, יש להודות, לא הייתה לו תעסוקה רבה. המושב החלוצי הזה, שחממותיו מגיעות עד למוצב צה"לי והגבול הבינלאומי, נהנה זה עשרות שנים משקט ביטחוני מוחלט. אבל אסונות לא חסרו, בעיקר עקב פגעי טבע, שטפונות-פתע, האופייניים בחורף לנגב ולערבה.
שעה וחצי של שהות במחיצתם של יוסי ורחל, במקום הכי רגוע אולי בארץ-ישראל, תוך כדי סעודה ערבה לחיך, ודומה עליך שאתה מכיר אותם משכבר הימים. עובדה: כאשר הושמעה הידיעה הטראגית ברדיו, הלב נחמץ, והשפתיים מילמלו: "לא, זה לא ייתכן"...
יוסי מזרחי נטמן ערב ליל הסדר באדמת נאות-הככר. למשפחתו, לחברי המושב ולכל מי שהכירוהו - גם אורח-לרגע כמוני, שנעצר במקום הזה ללילה אחד, בדרך לאילת התוססת - זוהי אבידה קשה לעיכול. פסח עצוב במושב המטופח והנידח. לכלל הציבור - זהו עוד שם, שבקושי הוזכר, שנכנס לרשימת חללי תאונות הדרכים.
שנייה אחת של חוסר זהירות, של רשלנות פושעת של נהג - וחיים עשירים נגדעו, עוד משפחה מאושרת התאמללה. הפעם במושב כה קטן, כה מרוחק, שבו הכל מכירים את כולם.
לפני כמה שבועות אירעה עוד תאונה נוראה - והפעם בלב תל אביב. בחורה צעירה, מיטל אהרונסון ז"ל, נדרסה למוות על-ידי ג'יפ אימתני דוהר ברחוב אבן גבירול. תאונה מתוקשרת מאוד. משפטם של שני הפושעים, הנהג וחברו שישב לצידו, עודנו מתנהל.
פניתי במכתב לראש עיריית תל אביב והצעתי: אנא הקם במקום הרצח, לא הרחק ממקום הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אנדרטה למיטל ולכל נרצחי תאונות הדרכים. אולי דווקא אנדרטה כזו בלב העיר הגדולה תיטע בלב הנהגים יתר תחושת זהירות ואחריות. לא נעניתי עד היום. כנראה עסוקים מדי בעירייה בחגיגות המאה.
מיטל אהרונסון בתל אביב, יוסי מזרחי בנגב - שני גורלות טראגיים, חיים שנקטפו בטרם עת, והחברה בישראל אדישה לקטל הנמשך הזה על הכבישים.
זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ובכל מקום, בלב העיר הגדולה ובלב המדבר, שם מחפשים אנשים כיוסי מזרחי ז"ל רוגע, שלווה, אתגר, ושם הוא מצא בטרם-עת את מנוחת הנצח שלו.
