המשורר היחיד שחזה את השואה

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר - "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:

"אך אני אגידכם נבואה - הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
-
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
-
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
-
"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהייתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם התגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אומנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

אורי צבי עצמו ניסה לתרגמה פעמים רבות ללא הצלחה. בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

לפני כשנתיים הזמינו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על-רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

הארוע צולם על-ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

ביוגרפיה ספרותית

מי שרוצה לקבל מושג בסיסי על השירה הענקית של אורי צבי יוכל למצוא אותה בספר "אקדמות לאצ"ג" פרי עטו של המבקר דן מירון. זוהי הביוגרפיה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה על אורי צבי גרינברג.

חשיבותו של הספר נובעת מכמה טעמים. הראשון בהם הוא המחבר, שלדעתי הוא בכיר מבקרי הספרות בישראל והוא גם מומחה ראשון במעלה לשירת אורי צבי. מירון עומד בראש המפעל המונומנטאלי של מוסד ביאליק, להוצאת כל כתבי אורי צבי (עד כה ראו אור 16 כרכים). ביד אמן הצליח מירון להאדיר את כתבי המשורר הלאומי, שחלקם הקטן ראה אור בספרים שהמשורר עצמו ערך. חלקם היו כאותיות פורחות שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת רבים וחלקם ספרים שהמשורר לא ערך כלל או ערך ולא השלים את מלאכתו.

דן מירון רחוק מרחק רב מהשקפותיו הפוליטיות הלאומיות של אורי צבי. אך הוא לא נוהג כמבקרים, שבצד דברי השבח שהם חולקים למשורר מביעים הסתייגות מהשקפותיו. מירון נכבש בעוצמתו הפיוטיות של אורי צבי ומקבל את כוליותו.

נער חרדי על הסוס

יש בספר הרבה גילויים מרתקים על תולדותיו ואישיותו של אורי צבי. הוא מתאר את ילדותו כבן למשפחה המתייחסת לגדולי החסידות של גליציה ואוקראינה. ילדות של נער המקבל חינוך מסורתי למדני טבול באווירה מיסטית, לבוש בגדי חסידים ועטור פאות. ויחד עם זאת נער המיטיב לשחות, לומד ג'ודו להגנה עצמית מפני גויים ורוכב על סוסים.

לא חולפות שנים רבות והנער בעל הפאות הופך חייל קרבי בצבא האוסטרי, חייל מצטיין המעורר את התפעלות מפקדיו. ובמהלך המלחמה מגיע אורי צבי לקברו של משיח השקר שבתי צבי בבית הקברות המוסלמי בכפר אלבני ואומר על הקבר: "אני אורי צבי, בן בת-שבע מלבוב, המשרת בצבא הנכרי של הקיסר פראנץ יוזף, עומד על קברך שבתי צבי, שאין משל לתוגת בשרך אחרי ההמרה, מחמד אפנדי".

ואחרי השירות הצבאי באה העריקה והעלייה לארץ ישראל ושירת יידיש אותה נטש לטובת העברית, והתגלותו כמשורר לירי (ב"אנקריאון על קוטב העיצבון") והיותו משורר תנועת העבודה ונטישת תנועת העבודה והמעבר לרביזיוניסטים והחרם שהוטל עליו והאלם שנגזר עליו עד ששב והוכר כמשורר הלאומי, רק לאחר השואה, עם פרסום "רחובות הנהר".

השילוב שעושה מירון בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה הפיוטית של אורי צבי, שאין כמובן להפריד ביניהן, הופכת את הספר ליצירת מופת. כל עובדה ביוגרפית מקבלת חיזוק על-ידי הפניה למקום המתאים בכרכי השירה וכל הפניה כזו פותחת פתח להבנה עמוקה יותר של השיר.