בימים אלה נערכת בשוויץ ועידת "דרבן 2", שכינס האו"ם כדי לעורר את העולם נגד הגזענות למיניה. כדרכם מזה שנים רבות, הופכים אירועי האו"ם במה לשונאי ישראל להפצת הארס האנטי-יהודי והאנטי-ישראלי, תוך יצירת הרושם שישראל, אשר כל אוכלוסייתה אינה אלא שליש מאוכלוסיית קהיר, היא מקור הרוע, הרשע והגזענות בעולם כולו.
והנה, רבים מבין אלה המפיצים תעמולה נגד ישראל (ואיני טוען שישראל היא טלית שכולה תכלת) ידיהם נוטפות דם אזרחיהם, כיסיהם מלאים במיליארדים שנגזלו מבני עמם מזי הרעב, והם - דיקטטורים רוצחים וגזלנים - מטיפים מוסר לישראל על מעשי ההגנה העצמית שלה כנגד הטרוריסטים שהם שולחים, מעודדים, מאמנים ומממנים.
אין ספק שכל אותם עריצים צמאי דם וכסף מעוניינים להציג את ישראל כבעיה כלל עולמית, דווקא כדי להסיח את דעתם של עמיהם המדוכאים והנגזלים משליטיהם, שהם הבעיה האמיתית שלהם. הדבר בולט במיוחד אצל ה"צדיקים" של העולם הערבי וידידתם החדשה אירן, שמצב הגזענות במדינותיהם זועק לשמים, אך מטעמי נפט וטרור ממלא העולם את פיו מים ומסיט את עיניו מן הגזענות האמיתית, ההורגת והמשפילה, השוררת בעולם הערבי ובאירן.
לפיכך, אולי כדאי לזמן ועידה נוספת, ועידה אמיתית נגד גזענות, שבה יידונו כל אותם עניינים כואבים שאותם הסירה ועידת דרבן 2 מסדר היום. להלן כמה נושאים לדיון בוועידה שכזו.
מעצרים המוניים, תליות, הלקאות
באירן, למשל, שבה חמש קבוצות אתניות עיקריות: פרסים - המהווים כמחצית מאוכלוסיית המדינה, אזרים, כורדים, בלוצ'ים וערבים, מצב זכויות האדם של הכורדים, הבלוצ'ים והערבים בכי רע (הכורדים היושבים בצפון מערב המדינה, והבלוצ'ים היושבים בדרומה - הם סונים, בעוד שהפרסים, האזרים והערבים הם בעיקר שיעים). השלטון רודה בהם, וכל ניסיון שלהם להביע את עצמם כקבוצות מובחנות מדוכא ביד קשה, דוגמת מעצרים המוניים, ירי לתוך הפגנות ושווקים, חיסול פעילי ציבור, תליית אנשים ברחוב באמצעות מנופי משאיות, והלקאת אנשים ונשים ברחוב לעיני עוברים ושבים. גם בני דתות אחרות, דוגמת הבהאים והאחמדים, אלה שמרכזם הוא בחיפה - נרדפים באירן ולעתים מוצאים להורג.
גם בסוריה נעשים מעשי דיכוי רבים כלפי הכורדים, המהווים כ-12 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. הם יושבים בעיקר באזור הצפון מזרחי, בחבל חסכה, סמוך לחבלי הכורדים בעירק ובטורקיה. לרובם אין אזרחות סורית, שכן המדינה טוענת כי הם היגרו אליה באופן בלתי חוקי לפני כחמישים שנה, ואילו הם טוענים שהם יושבים על אדמתם כבר אלפי שנים. בלא אזרחות, אין הם זכאים לקבל מהמדינה טיפול רפואי וסיוע סוציאלי, ובהיעדר תעודות אישיות הם נעצרים לעתים קרובות על-ידי רשויות הביטחון. עם השנים עברו קבוצות של כורדים להתגורר בערים הגדולות - חאלב ודמשק, ושכונותיהם בולטות בעוני ובהזנחה מכוונת מצד השלטונות. המדינה אוסרת עליהם להתארגן פוליטית, ואינה מכירה בלשון הכורדית כלשון רשמית. בבתי הספר שלהם ההוראה בערבית, וחל איסור על הפעלת אמצעי תקשורת בלשון הכורדית. מנהיגיהם נעצרים לעתים תכופות וחלקם "נעלמים" במעצר.
אולם, בעיית זכויות האדם העיקרית בסוריה היא הדיכוי מצד קבוצת המיעוט העלאווי כלפי הרוב המוסלמי. לכאורה כולם ערבים, אך הגזענות היא על-רקע שבטי-דתי: הדת העלאווית נתפסת באיסלאם ככפירה, ומאמיניה הם בני שבטים שמוסלמים רואים בהם טמאים, נחותים ובזויים.
גם בסודאן השמירה על זכויות האדם אינה איפיון בולט. במדינה ענקית זו חיים מאות שבטים, אך הקבוצה הדומיננטית היא הערבים. הם שולטים ביד רמה בשבטים שאינם ערבים, אשר חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים או עובדי אלילים. רוב הנוצרים ועובדי האלילים חיים בחלק הדרומי של המדינה, ואילו השבטים המוסלמים האפריקנים, הלא-ערבים, חיים במערב המדינה, הידוע יותר כ"חבל דארפור". החלק המרכזי והצפוני מאוכלס בעיקרו בערבים מוסלמים, והם כאמור הקבוצה השלטת. בעשורים האחרונים מתנהלת מלחמת חורמה בין המרכז השלטוני הערבי-מוסלמי לבין הדרום הנוצרי-אלילי, אשר הפילה מאות אלפי חללים. בארבע השנים האחרונות מתנהלת מלחמה עזה לא פחות בין המרכז ובין חבל דארפור, שבה נהרגו עד היום כ-100 אלף מתושבי דארפור וכשלושה מיליונים מהם נמלטו מאזורי הקרבות ומכפריהם שנשרפו, והם חיים כיום כפליטים בתוך סודאן, ובמדינות השכנות - לוב, צ'אד וניז'ר.
כל המלחמות בסודאן בין הממשלה הערבית-מוסלמית לבין אזרחי המדינה האחרים, מקורן בעובדה שאזרחים אלה אינם ערבים-מוסלמים. הדבר בולט במיוחד בחבל דארפור, שבו ההרוגים, הפצועים והפליטים הם מוסלמים שאינם ערבים, ושעל כן השנאה כלפיהם היא שנאה בעלת אופי גזעני טהור.
נראה כי העולם התעורר מאוחר מדי לגבי המלחמות נגד הדרום ונגד המערב, ורק לאחר שנהרגו בהן אלפים רבים הגיע הסיוע הבינלאומי, הן בצורת לחץ על ממשלת סודאן שתואיל לחדול לטבוח באזרחיה, והן בצורת סיוע הומניטרי לפצועים ולפליטים מצד האו"ם וארגוני זכויות אדם. לאחרונה החליטה ממשלת סודאן להפסיק את פעילות כל הארגונים הבינלאומיים הפועלים בשטחה. תוך שנה - כך היא טוענת - היא בעצמה תגיש את הסיוע לנפגעים. העולם מודאג מאוד מהחלטה זו, כי הדבר האחרון שממשלה זו מעוניינת בו הוא הקלת הסבל שהיא גרמה לאזרחיה.
חיבוק הדב של ה"חסות" הנשיאותית
גם במצרים עוד יש מה לשפר בתחום זכויות האדם: במדינה זו קיימות שתי קבוצות דתיות עיקריות - מוסלמים וקופטים נוצרים, ושלוש קבוצות אתניות: מצרים, נובים וסודאנים. הנובים הם כנראה בני הארץ המקוריים, בעוד שהערבים היגרו אליה החל מלפני כ-1400 שנה, עם פרוץ האיסלאם. הנובים הם עם אפריקני, מדברים בלשון עתיקה ובעלי מראה שונה מזה של המצרים, ולכן הם סובלים מדחיקה לשוליים בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה.
בדור האחרון היגרו למצרים מאות אלפי סודאנים, מרביתם באופן בלתי חוקי. הם נראים שונים מהמצרים, ולכן קל להפלות אותם לרעה. הם חיים ללא אזרחות במשכנות עוני, סובלים חרפת רעב, וכשהם מפגינים במחאה על מצבם המשטרה יורה אל תוך הפגנותיהם. בשנה שעברה נהרגו 28 מהם בהפגנה שקטה שהתקיימה בקהיר. היחס הקשה אל הסודאנים במצרים דוחף רבים מהם להסתכן בחציית מדבר סיני ולהסתנן לישראל.
הקופטים הנוצרים במצרים סובלים מידי המוסלמים אפילו יותר: רבים מהם נרצחים ברחובות ללא סיבה, חנויותיהם נשרפות, בתיהם נפרצים ונשדדים ובתי התפילה שלהם נמצאים תחת "חסות" הנשיא. לכאורה מצב זה אמור היה להגן עליהם, אך ה"חסות" הזו משמעותה העיקרית היא שהקופטים נזקקים לרישיון מיוחד כל אימת שהם מבקשים לשפץ או לתחזק את בתי התפילה הללו. מכיוון שהנפקת הרישיון אורכת בדרך כלל שנים אחדות, בפועל הם אינם יכולים אפילו לסייד חדר פנימי.
הקופטים נחשדים באופן קבוע בהפצת תעמולה מיסיונרית, ויש לתעמולה זו על מה להתבסס: כ-40 מיליון אזרחי מצרים, מחצית האוכלוסיה, חיים בתנאי עוני קשים, ורבים מהם מתנצרים כדי לקבל סיוע כלכלי מארגונים נוצריים בינלאומיים. כיוון שעל-פי האיסלאם, מוסלמי שמתנצר הוא בן מוות - קופטי שמתאסלם אינו יכול לחזור בו, ואם הוא מתחרט הוא עלול לעמוד לדין על עזיבת האיסלאם. כתוצאה מכך רבים מהקופטים מהגרים למדינות המערב, אך שם הם מופלים לרעה בגין היותם מהגרים ממצרים.
באשר לאמירויות המפרץ - גם כאן מצב זכויות האדם אינו מושלם: מקובל לחשוב שהעושר באמירויות הוא נחלת כלל תושביהן, וכי הנפט משמש בהן מקור לרווחת הכל. אולם, עושרן של כווית, דובאי, בחריין, אבו-ד'אבי, קטר, שארקה ועג'מאן מוחזק בידי קבוצה שאינה גדולה משליש האוכלוסיה, ובה התושבים המקוריים, שהם האזרחים, והסוחרים שהיגרו למפרץ, בדרך כלל ממדינות המערב. שאר האוכלוסיה הם עובדים זרים, שהגיעו ממגוון רחב של מדינות: הודו, סרי-לאנקה, בנגלדש, פקיסטן, מלזיה, אינדונזיה, הפיליפינים, מצרים, ירדן סוריה ומדינות צפון אפריקה. כל אלה מועסקים בתנאי עבדות ממש - בבנייה, במלונות הפאר, בתעשיית הנפט, בשירותים ובמסחר. הם אינם אזרחים, למרות שחלקם חיים באמירויות שנים רבות ואף הקימו בהן משפחות.
עובדים רבים שילמו כסף רב למתווכים מקומיים עבור קבלת העבודה במפרץ, אך שכרם אינו מספיק לשלם את דמי התיווך. כל אחד מהזרים הללו קשור לאזרח מקומי או לחברה מקומית, ורק הקשר הזה מאפשר לו לשהות במקום. מצב זה חושף את העובדים הזרים לסחיטות, לאיומים, ולהלנת שכר גם אם זהו שכר זעום. עובדים זרים רבים, בפרט אלו העובדים במשק בית, נתונים לאלימות קשה מצד המעבידים, שגורמת במקרים מעטים למות העובדים. עובד שהוגשה נגדו תלונה למשטרה אינו יכול בדרך כלל להתגונן, ובמקרה הטוב הוא מגורש, במקרה הנפוץ הוא נענש בקנס ובגירוש.
הגרוע מכל הוא גורלם של עובדי הבניין בדובאי. מדינה זו עברה בשנים האחרונות מהפכת נדל"ן, ונבנו בה מאות בנייני מגורים רבי קומות ומפוארים, שדירותיהם נמכרו לאנשי עסקים מכל העולם. המדינה הקימה גם איים מלאכותיים במפרץ, שעליהם נבנו אלפי וילות מפוארות אשר נמכרו גם הן למשקיעים מחו"ל. בבנייה הועסקו עשרות אלפי עובדים זרים ממזרח אסיה, בתנאי עבדות קשה: שעות עבודה ארוכות בחום הכבד של המפרץ (כ-50 מעלות בצל בדרך כלל), תזונה בלתי ראויה, מגורים שאינם ראויים לבני אדם וטיפול רפואי לקוי. כתוצאה מכך מתו מדי יום ביומו כעשרה עובדים זרים, והמדינה כלל לא טרחה להודיע על כך למשפחותיהם.
לאחרונה, בשל המצב הכלכלי בעולם, נותר שוק הנדל"ן בדובאי עם מאות בניינים לא גמורים, אלפי וילות ללא דורש, חברות בנייה פושטות רגל ואלפי עובדים זרים שהחברות המעסיקות מתקשות לשלם להם עבור חודשים ארוכים של עבודת פרך. למדינה - כלומר, למשפחת האמיר - יש מספיק כסף, אבל הוא אפילו לא חושב לשלם מכיסו לעובדים המסכנים הללו, שכן הערבים רואים את הבנגלים, ההודים והפקיסטנים כנחותים, למרות היותם מוסלמים, בני דתם.
כבוד חשוב יותר מכסף
גם במדינות צפון אפריקה - מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה ולוב - נקוטה אפליה כלפי חלק מהאוכלוסיה. במדינות אלה האוכלוסיה נחלקת לערבים ולבֶּרְבֶּרִים, הנקראים בחלק מהאזורים אמאזיגים. כולם מוסלמים, אבל הברברים אינם ערבים אלא תושבי אפריקה המקוריים, אלה שנכבשו על-ידי הערבים שהגיעו לצפון אפריקה במאות השביעית והשמינית לספירה. השבטים הברברים התאסלמו או אוסלמו בכוח במהלך השנים, וכיום רובה הגדול של האוכלוסיה הוא מוסלמי.
עם זאת, ולמרות שלברברים יש אזרחות בכל מקום שבו הם חיים, הם סובלים מדחיקה לשוליים, מדיכוי תרבותי ומאפליה כלכלית, חברתית ופוליטית, מצד האליטה השלטונית הערבית. רק לפני שנתיים הואילה מרוקו להכיר בלשון הברברית כלשון רשמית, אבל יישום ההחלטה בשטח איטי ולקוי. ארגונים אזרחיים ברבריים נתפסים כאיום על השלטון ועל הסדר הפוליטי, למרות שבדרך כלל כל רצונם הוא לשמר את תרבותם, לשונם, לבושם ומנהגיהם, ופעילים ברבריים נתונים לאלימות, מאסרים והאשמות שווא בניסיון לזעזע את המדינה.
בשל הזנחת אזורי הברברים, שיעורי האבטלה בקרבם בדרך כלל גבוהים בהרבה משיעוריה באזורים הערביים, ולכן הגירת הברברים גדולה מהגירת הערבים. אלא שהשלטון מעניק את מכסת הוויזות להגירה חוקית למקורביו, כלומר לערבים, ולברברים נותרת רק דרך ההגירה הבלתי חוקית, באמצעות "סירות המוות". כלומר, הגזענות שנוקטים הערבים כלפי הברברים מתבטאת גם במעבר לאירופה, וגם באירופה עצמה, שכן התפיסה המזלזלת והמשפילה נמשכת גם שם בנוגע לעבודה, לתנאי תעסוקה, למגורים ולהקמת משפחה.
בסעודיה, לעומת זאת, האפליה היא משולשת: דתית, עדתית ושבטית. האפליה הדתית ננקטת נגד כל מי שאינו מוסלמי, והדבר מתבטא אפילו בשלטי דרכים: על-פי השריעה המוסלמית אסור למי שאינו מוסלמי להיכנס לעיר מכה, ולכן שלטי הכבישים בסביבות מכה מציינים במפורש ש"כביש זה מותר למוסלמים בלבד, וכל מי שאינו מוסלמי חייב לפנות לכביש אחר". לנוצרים אסור להקים בתי תפילה, ובכניסה למדינה מחרימים מהם צלבים וספרי דת. עובדים זרים חייבים להיות מוסלמים, ואם מתברר שהסתנן למדינה בן דת אחרת, במיוחד עובד אלילים (בודהיסט למשל) הוא בדרך כלל נענש ומגורש.
אפליה עדתית קשה ננקטת בסעודיה כלפי המיעוט השיעי, המרוכז במזרח המדינה, באזור הנפט. השלטון הוא סוני קנאי, ורואה בשיעה סוג של כפירה. לשיעים אסור לקיים טקסים בפומבי, והם אינם רשאים להשתטח על קברי אבותיהם, מפני שהשלטון אוסר על פולחן קברים. השיעים מרוחקים ממרכזי קבלת ההחלטות, והם חיים כזרים במולדתם. פעיליהם נאסרים ונענשים במלקות ובמאסר, ובתי המשפט נוטים להוציא שיעים להורג על עבירות פעוטות. בסעודיה מוצאים מדי שנה להורג כמה מאות אנשים, באמצעות עריפת ראשיהם בחרב.
אפליה שבטית ננקטת גם כלפי שבטי דרום סעודיה, תושבי ההרים הסמוכים לתימן. הם שונים במראם מהסעודים שוכני המדבר, מדברים בניב שונה, ותרבותם שונה. כפריהם סובלים מהיעדר תשתיות מים, חשמל, ביוב וחינוך, ותושביהם המובטלים עוסקים בחקלאות הררית ובהברחות. השלטון המרכזי נמצא בעימות קבוע איתם, ולכן אין זה פלא שאוסמה בן-לאדן צמח בקרבם.
בירדן, יש לאפליה איפיון משלה: מרבית אוכלוסיית המדינה היא ממוצא פלשתיני, מיעוטה בדווים ותושבי הערים המקוריים, ואילו השלטון נתון בידי המשפחה ההאשמית שגורשה מאזור חג'אז - כיום בסעודיה - לפני שמונים שנה, והבריטים השליטו אותה על אמירות עבר הירדן, כיום ממלכת ירדן.
הרוב הפלשתיני בירדן הגיע בכמה גלים: ב-1948, בעקבות מלחמת השחרור, ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, ולאורך השנים כזרם של מהגרים ממערב הירדן למזרחו. פליטי 1948 מתגוררים במחנות פליטים, המאכלסים כיום כמיליון וחצי בני אדם, ואילו רוב הפלשתינים האחרים מתגוררים בערים. כיום הפלשתינים מהווים כ-70 אחוזים מתושבי המדינה, ולרובם יש אזרחות ירדנית. חלקם הגדול נולד בירדן, והורי רבים מהם גם הם נולדו בירדן.
אולם, המִנהל הממשלתי מרוכז בידי ילידי ירדן, לא פלשתינים, ומערכת רשמית מוודאת שכל מי שמגיש מועמדות למשרה ממשלתית אינו ממוצא פלשתיני. הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון והמודיעין - הם כמעט על טהרת הבדווים והירדנים, ואילו פלשתינים אינם מגיעים לדרגות פיקוד, לתפקידי מפתח ולמידע רגיש. למרות הרוב פלשתיני במדינה, הפרלמנט הוא בעל רוב בדווי, בזכות המניפולציות שעושה המלך באזורי הבחירה. בשל האפליה במערכות הממסד, פונים רוב הפלשתינים למשק הפרטי, ולכן מרבית כלכלת ירדן נתונה כיום בידי פלשתינים. גם איגודים מקצועיים דוגמת איגודי עיתונאים, רופאים ועורכי דין, נשלטים בדרך כלל על-ידי פלשתינים, בשל הנוכחות הרבה של פלשתינים במגזר העסקי והפרטי.
כך יצא שהאפליה הרשמית נגד פלשתינים בירדן אומנם היטיבה איתם מבחינה כלכלית, אך הותירה בהם תחושה קשה של פגיעה. כי הרי במזרח התיכון - כבוד חשוב יותר מכסף.
די אפוא במה שהובא כאן להמחשת הגזענות האכזרית המצויה כמעט בכל רחבי העולם הערבי והאיסלאמי, כדי לפרנס כמה וכמה ועידות או"ם שתעסוקנה ב"דבר האמיתי": גזענות בעולם הערבי והאיסלאמי.
