הבעיה של מרבית הפוליטיקאים באזורינו - הן בישראל והן בארצות-ערב, הינה שחרף הימצאותם במזרח-התיכון, הם חושבים ופועלים, על-פי תפיסות-עולם שמתאימות אולי לשבדיה, דנמרק או למשל, לצרפת; אך בשום פנים ואופן לא למזרח שעדיין שרוי ברובו תחת שלטונה של דת. מאוד מרגיז אותי, כאשר איזה פעיל שמאל ישראלי מעדיף שיתוף-פעולה עם אקדמאים זעיר-בורגניים מרמת-אביב ג' או מעומר, רק מפני היותם חילוניים; עם-זאת, לא איכפת לרוב השמאל הישראלי מתושבי שכונות-העוני, כיוון שגם כאלה מתוכם שהנם מתקדמים באופן יחסי - הם דתיים או לפחות מסורתיים. אותה תמונה, לפחות עד ראשית שנות ה-50, היה ניתן לראות גם בקרב השמאל הערבי, עד שעם הזמן, בעולם הערבי החלה להיווצר הבנה גוברת והולכת, של חשיבות שנודעת בתנאי-המזרח, לברית בין שמאל לכוחות דת מתקדמים.
בישראל, לעומת זאת, הבנה כזאת אינה קיימת עד היום. יתרה מזאת, מפלגות כגון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מר"צ ואחרות, לעיתים אפילו אינן שתות לבן לכך כי המסר הסוציאליסטי מגיע דווקא מפיהן של מפלגות שאינן מתהדרות בכינוי 'סוציאליסטיות' או 'קומוניסטיות' או 'חברתיות'. הדוגמא המובהקת ממערכת הבחירות האחרונה היא רשימת יהדות התורה אשר דברה בגנות תופעת הגלובליזציה: לא מר"צ, לא חד"ש, ובוודאי לא עבודה או קדימה, שגם אותן משום-מה נהוג לראות כשמאל - אף אחת מהמפלגות הללו, לא דיברה ולו בחצי-פה על גלובליזציה ועל הצורך בשינוי ממשי. המסקנה היא, כי להבדיל ממערב אירופה של המאות י"ח-י"ט, ורוסיה ערב מהפכת-אוקטובר - במזרח - הדת וכוחות שונים שעומדים מאחוריה, מסוגלים לעיתים למלא תפקיד מתקדם וחיובי.
ועתה, נעבור לרעיונות קונקרטיים. ברשומה זו ברצוני להתייחס לתפקיד, שאנשי דת יהודיים ומוסלמים, יכולים לשחק במאמצי השלום במזרח-התיכון. אין ספק, כי באזור כמו שלנו, שאפילו רוב אנשי-השמאל בו - מאמינים בדת (בייחוד בלבנון, מצריים ועירק) - אנשי וגופי-דת, כמו שייח' נסראללה, שייח' סאלח ראיד, אריה דרעי, הרב מנחם פרומן, האחים המוסלמים, וכיו"ב - נהנים ממנדט ציבורי נרחב ומהוקרה והערכה ציבורית, שלא יסולאו בפז. אין לי שמץ ספק, שאם אחד דמות כמו אריה דרעי או מנחם פרומן היה עומד בראש ממשלת ישראל, השלום בין יהודים לערבים באזורינו היה ניכון כבר מזמן.
הרי מיהו בכלל, בשביל אדם כמו שייח' חאסן נסראללה - אחד כמו אהוד אולמרט, ציפי ליבני או אפילו אורי אבנרי או שולמית אלוני? מיהו בשבילו, או בשביל חאלד משעל יוסי שריד או סילבן שלום? בשביל אנשים משיעור-קומתו של נסראללה - כל אלה הם סך-הכל פקידי-ממשל ועסקנים פוליטיים, שכמותם יש למכביר. לעומת זאת, אריה דרעי ללא-ספק, הוא שווה-ערך ישראלי לשייח' נסראללה (מנקודת מבטו). לכן, בטוחני בלמעלה ממאה אחוזים של בטחה, כי באם בראש ממשלת ישראל היו עומדים אנשים מהסוג של דרעי, פרומן, או למשל, הרב המקובל מיכאל לאייטמן - במהירות מפתיעה היה נחתם הסכם שלום, הכולל סעיפים המכירים בזכות השיבה של הפליטים הפלשתינים. בכל אחד מהרבנים שהזכרתי כאן - כל מנהיג ערבי, כולל שייח' חאסן נסראללה - היה רואה אישיות שוות-ערך לו, שאיתה ראוי לדבר. לכן, יש לראות בכוחות ומנהיגי-דת הפועלים כאן, במזרח-התיכון - בעלי-ברית פוטנציאליים, לכל מהפכה או שינוי מהפכני.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
