"התנאי כי לוקח השוחד יהיה מודע לכוונותיו האמיתיות של לוקח השוחד, הוא תנאי מספיק לביסוס עבירה של לקיחת שוחד. אולם אין פירוש הדבר כי מדובר בתנאי הכרחי. לפיכך, באותם מקרים נדירים בהם יוכח כי נותן טובת ההנאה עשה כן בתום לב, עדיין יידרש בית המשפט לבחון אם עובד הציבור לקח את השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו בהתאם ליסוד הנפשי שלו".

כך קובע (יום ג', 29.12.15) בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשת הולילנד שנחשפה ב-News1. השופט יצחק עמית שב ומזכיר, כי אין הכרח שלצד מתן השוחד תהיה גם קבלה שלו, ולהפך. הוא מוסיף:

"על-מנת שתשתכלל עבירה של לקיחת שוחד, לא די בכך שעובד הציבור יטול טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו. עליו לעשות כן מתוך הבנה (סובייקטיבית) כי הצד השני מבקש ליתן לו טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו. הדגש הוא על מודעותו של לוקח השוחד לכוונותיו של נותן טובת ההנאה, כפי שהן מובנות על-ידי הלוקח".

לדברי עמית, "מה לי אם נותן טובת ההנאה נתן אותה לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו, ומה לי אם נתן אותה מתוך ידידות או מכל מניע אחר שאינו קשור בתפקידו של עובד הציבור. משעה שעובד הציבור הבין כי ניתנת לו טובת הנאה כשוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו והוא בחר לקחתה - חטא הוא בלקיחת שוחד".

לצד זאת, מתייחס עמית לעבירה של תיווך לשוחד: "לשם השתכללות העבירה של מתן שוחד למתווך, אין הכרח כי נותן השוחד יהיה מודע - דווקא בעת העברת הכסף הראשונית למתווך - לאפשרות שהמתווך עתיד לעשות שימוש בכספים לצרכי שוחד. לטעמי, גם תשלום בדיעבד למתווך השוחד עשוי להביא להשתכללות העבירה".

השופט ניל הנדל, לאחר סקירה ארוכה של עבירת השוחד תוך דגש על המשפט העברי, מבהיר: "דיו הדין איננה תופסת את כל הנייר. המאבק נגד השחיתות חייב לכלול תפיסות חברתיות, מוסר וחינוך. ההצדקה איננה רק עקרונית אלא גם מעשית. בספר משלי נאמר: 'אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו, אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל' (י"ז, ח'). הפירוש הוא: "למה הדבר [השוחד] דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת - שוברת" (תנחומא, בראשית כ"ז, סימן ח'). ואוסיף: רסיסי האבן פוגעים בחברה, במעורבים ובבלתי-מעורבים. זו מחלה ממארת. הדין חייב להתקדם בנושא. אך הוא איננו עומד לבדו".

השופט עוזי פוגלמן, במסגרת דחיית ערעורו של אורי לופוליאנסקי, שב וקובע שגם תרומה למטרה ראויה עשויה להיות שוחד, אם בראש הגוף המקבל עומד עובד ציבור שהנותן חפץ ביקרו. כאשר אין ראיות ישירות לכוונת השוחד, הוא אומר, הרי ש"הוכחה כי עובד הציבור נהג כלפי נותן התרומה שלא כמנהגו, תוך סטייה מן המקובל אצלו או מן המקובל במקום עבודתו, עשויה ללמד על כך שהוא היה ער לתרומה שהועברה ושבשל כך סבר שעליו לפעול למען נותן התרומה ולהשיב לו כגמולו", וזאת גם אם לא הוכחה סטייה מן השורה.