"הרגולטור הקדיש לנושא הרבה מאוד שעות חשיבה, ביקורת ובירור, ועכשיו מביאים נגדו חוות דעת. לעיתים קרובות עושים את זה בלי שאותן חוות דעת הונחו לפתחו של הרגולטור בהליך השימוע". כך אומרת (29.1.16) נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור, בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי.
נאור הגיבה על ביקורת חריפה במיוחד שמתח הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים,
דוד תדמור, על התנהלותו של בית המשפט העליון בנושאים כלכליים. תדמור טען, כי למדינה יש עדיפות מובנית על פני המגזר הפרטי בעת הדיונים בעליון בתחומים אלו:
"ביהמ"ש העליון כמעט ולא מפעיל ביקורת שיפוטית בתחום הכלכלי, אולי כי הוא לא רוצה ואולי כי הוא לא יכול. הוא לא רוצה - כי איש לא רוצה לעצור רפורמות שצריכות להוריד מחירים ולעשות לכולנו יותר טוב.
"מראית עין של ביקורת"
"מבחינת ביהמ"ש, הסקטור הפרטי הוא תמיד אינטרסנט, ואילו המדינה נהנית מחזקת תקינות המעשה המינהלי, תמיד יש לה יותר זמן, תמיד היא משלמת פחות הוצאות. כאשר אני טוען בביהמ"ש העליון - אין שוויון ואין איזון ביני לבין המדינה. אני שומע דו-שיח בין השופטים לבין נציגי המדינה, ומרגיש כמו ילד שמחכה לראות מה ההורים יחליטו. ביהמ"ש העליון נותן למדינה עדיפות ענקית ועושה מאמצים גדולים לא לכתוב פסקי דין נגד המדינה.
"אם אתם לא אוכפים את הפרוצדורה - אתם מקיימים מראית עין של ביקורת משפטית. הראיות היחידות שיש בביהמ"ש העליון היא תצהירים, ותמיד תצהירים של המדינה שווים יותר. לא קל לעמוד בפרץ. יש תקשורת אלימה וביקורת אלימה כלפי כל מי שעומד בפני הרכבת הדוהרת ששמה המדינה. אבל זה לא צריך לעצור את הביקורת השיפוטית, ואם החוקים לא נאכפים - ביהמ"ש לא עושה את מלאכתו. חייבים לשנות גישה. המדינה דוהרת מהר מדי. כוח מוחלט תמיד מוביל לאותו מקום".
לפני כן תיאר תדמור את עבודתן של ועדות ציבוריות העוסקות בסוגיות כלכליות מרכזיות, וטען שלמעשה מדובר בוועדות המייצגות את עמדת הממשלה וכמעט שאינן נותנות אפשרות לתגובות הציבור. הדבר היחיד שבודקות הוועדות הוא אם החלטותיהן יעמדו במבחן בג"ץ, המשיך, "ואז מגיעים לבית המשפט, שאיננו אוכף את ההלכה של שימוע בנפש חפצה, תוך מתן כל החומר וזמן פרופורציונלי. המדינה הבינה את הרמז ועושה מה שמתחשק לה".
זרם תלונות של הפרקליטות
השופט
יורם דנציגר הגיב: "למרות שלעורכי דין רבים במגזר הפרטי יש תחושה של ילדים חורגים ביחס לבאי-כוח המדינה, במידה רבה היא בלתי מבוססת. יעיד על כך זרם התלונות שמגיע לנאור מראשי מחלקות בפרקליטות המדינה, שאנחנו מקשים עליהם: דורשים מהם עמידה בזמנים, דורשים מהם תגובות מקיפות.
"אנחנו מקיימים ביקורת שיפוטית מעולה, למרות שלעיתים היא נחזית להיות מרוסנת או זהירה. לעיתים קרובות נעדיף לתת לרשות פרק זמן לתקן את דרכיה ולרפא פגמים. זה שאנחנו נוהגים ב-babysitting על תיקים שונים, לא אומר שאין ביקורת שיפוטית. הדבר החשוב הוא התוצאה הרצויה, ולא תמיד הביקורת השיפוטית צריכה להיות בצורה של החלטות. לפעמים אפשר להגיע לכך אחרי כמה שבועות".
דנציגר התייחס להערתו של המשנה ליועץ המשפטי,
אבי ליכט, לפיה "חלק מהעותרים הסדרתיים הרוויחו ביושר את היחס של ביהמ"ש". דנציגר הגיב: "אנחנו לא נותנים ציונים אך אחד. אנחנו מכירים גם משיבים מושכי זמן וכאלו שלא משיבים כראוי".
תדמור: "מהסקטור הפרטי לא פונים לנשיאה להתלונן; מהמדינה – כן. יש משהו במשפחתיות הזאת". דנציגר: "לנשיאה מגיעות תלונות של הפרקטיקה על בסיס קבוע; לשכת עורכי הדין פונה".
"בהליך המינהלי אי-אפשר אחרת"
נאור הגיבה לדבריו של תדמור: "אם יש תחושה שלמדינה יש עדיפות – היא מוצדקת. לפי הפסיקה שלנו, מותר למדינה לסמוך על מומחיה. אני מתקשה לראות את ההליך המינהלי בעניינים כלכליים מתנהל בצורה בה המדינה תביא את המומחים עליה התבססה, ומהצד האחר יבואו מומחים פרטיים כיד הכישרון הטובה עליהם, ולא אגיד יותר מזה.
"איש לא מעדיף את המדינה; הם טוענים שאנחנו מאכילים אותם מרורים. אבל בהליך המינהלי בעניינים כלכליים אי-אפשר אחרת, ולמדינה מותר להסתמך על מומחיה. אם נראה אבסורד מאוד גדול – נגיד: נראה מה עושים עם זה. אבל זה כלל העבודה".
ליכט הוסיף: "מה התפקיד של בית המשפט בתחום ההחלטות הכלכליות? הוא מקבל סמכויות שאינו רוצה ואינו צריך לקבל. בסוף האחריות היא על המדינה. אסור שבית המשפט ייכנס להכרעה מה נכון ומה לא נכון במדיניות כלכלית. אם אתה מצפה שבית המשפט יחליט מהי מדיניות רפואית ראויה – אתה משלה את הלקוחות שלך. ביהמ"ש לא יקח מומחים מטעמו ולא יחליט מה ראוי לעשות".
