מכחיש שואה ביד ושם

רק למי שהיו ציפיות מבנדיקטוס ה-16 יכול היה להתאכזב מנאומו אתמול ביד ושם. רק מי שחשב שהכנסייה יכולה להתנער מהדוֹגמות העומדות בבסיס קיומה, יכול היה לצפות לגינוי של האנטישמיות. ורק מי שהעלה על דעתו שהוותיקן השתנה, יכול היה לקוות שהאפיפיור יבקש סליחה.

כל בסיס קיומה של הנצרות הוא הטענה שהיהדות איבדה את מעמדה כדת הנבחרת משום שסירבה להכיר בישו כמשיח; לפיכך, הבחירה הועברה לנצרות ואילו היהדות נדונה לגלות, סבל ורדיפות. כפועל יוצא מכך, שנאת ישראל טבועה עמוק עמוק ב-DNA של הנצרות. היא עוברת מדור לדור, ולכל היותר פושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לצרכי הזמן והמקום (אגב: זו גם הסיבה שלוותיקן היה קשה כל כך להכיר בישראל, משום שעצם הקמתה שומטת את הקרקע מתחת לדוגמה הבסיסית הזו).

קיים קשר ישיר וברור בין שנאת ישראל הנוצרית לבין האנטישמיות המודרנית, ובין זו לבין הגזענות הרצחנית של הנאציזם. הדבר ידוע וכבר הוכח באין ספור מחקרים ומאמרים. לכן, לנצרות – ובמיוחד לכנסייה הקתולית – יש אחריות של ממש לשואה. וזה עוד לפני שדיברנו על שתיקתו הרועמת של פיוס ה-12, על סירובו להרים קול לטובת היהודים הנטבחים, על אהדתו לנאצים ולהיטלר, ועל סירובו להחזיר יתומים יהודים לחיק דתם לאחר השואה.

אבל אם כבר הזכרנו את פיוס ה-12, הבה ונשווה את דבריו של בנדיקטוס אתמול עם אלו של קודמו בזמן השואה.

בנדיקטוס: "הכנסייה הקתולית, המחויבת לתורתו של ישו ולחיקוי אהבתו לכל בני אדם, חשה חמלה רבה כלפי הקורבנות שנזכרים כאן. באופן דומה, היא חשה קירבה לכל אלה שהיום חשופים לרדיפה בגלל גזע, צבע עור, תנאי חיים או דת – סבלם הוא סבלה, ותקוותם לצדק היא תקוותה. בעוד אנו עומדים בדממה, זעקתם עדיין מהדהדת בליבנו. זוהי זעקה שקמה נגד כל מעשה של חוסר צדק ושל אלימות. זוהי תוכחה נצחית נגד שפיכת דמם של התמימים".

פיוס, פגישה עם שגריר ארה"ב, סוף 1942: "הכס הקדוש תמיד היה ועודנו, מתוך לב מלא דאגה, מוטרד מאוד מגורלם של אזרחים הניצבים חסרי ישע מול תוקפנות המלחמה. מאז שפרץ הסכסוך הנוכחי, לא הייתה שנה בה לא פנינו בפומבי לכל הצדדים הלוחמים – אנשים שיש להם גם לב אנוש שעוצב באהבת אם – להראות מידה של רחמים ונדיבות לסבלם של אזרחים, לנשים וילדים חסרי ישע, לזקנים ולחולים, עליהם ניתך מטר של טירור, אש, השמדה והרס מן השמים החפים מפשע. פנייתנו זכתה לתשומת לב מועטה".

בנדיקטוס: "הכנסייה מחויבת להתפלל ולפעול ללא הרף כדי שהשנאה לעולם לא תשכון עוד בלבבות בני אדם".

פיוס, נאום חג המולד 1942: "האנושות מחויבת לאותם מאות אלפים, אשר ללא כל אשמה מצידם, ולעיתים רק בשל לאומיותם או דתם, מסומנים למוות או להכחדה הדרגתית".

הסגנון דומה מאוד, ומה שחשוב יותר – הגישה דומה מאוד: אמירות כלליות על שלום ומניעת סבל, מעט מאוד (ואולי בכלל לא) אמירות ספציפיות על הקורבנות, העדר כל אבחנה בין הרוצחים לבין הנרצחים. אולי כדאי לאפיפיורים להתמודד על תואר "מיס תבל": כמו כל מלכת יופי ממוצעת, הם שואפים לשלום אוניברסלי.

היו מי שציפו לבקשת סליחה של בנדיקטוס. אלא שאם קודמו הנאור פי כמה, יוחנן פאולוס השני, לא עשה זאת בביקורו בישראל – לא היה שום סיכוי שהאפיפיור השמרן הנוכחי יעשה זאת. אבל זו בעיה שלו ולא שלנו. שום בקשת סליחה לא תחזיר לחיים ילד יהודי אחד. בקשת הסליחה אמורה להעיד על כך שהוותיקן מבין ששתיקתו הייתה חטא חמור, ושלעתיד לבוא אסור לו לעמוד מנגד בעת שבני אדם נטבחים רק בשל מוצאם או דתם. כל עוד אין בקשת סליחה, הכס הקדוש יכול להמשיך ולשתוק כאשר נרצחים מוסלמים, פגאנים, הינדים ואולי אפילו פרוטסטנטים. אבל, כאמור, זו בעיה שלו.

החומרה הרבה ביותר נעוצה בדברים שבנדיקטוס כן אמר אתמול. הכחשת השואה המודרנית שוב אינה טוענת שהשואה כלל לא התרחשה. תחת זאת, היא מתמקדת בשתי טענות עיקריות: שמספר הקורבנות היה נמוך בהרבה מ-6 מיליון, ושחלק ניכר מהם מתו בנסיבות טבעיות של מלחמה ומחסור.

ומה עשה אתמול בנדיקטוס? הוא לא הזכיר את המספר 6 מיליון והוא השתמש במילה "killed" – דהיינו: נהרגו. לא נרצחו, לא נטבחו; נהרגו. לא במכוון, לא בשטניות, לא בשיטתיות; בדרך מקרה, בתאונה מצערת, בנסיבות שלאיש אין שליטה עליהן. יש מי שנהרג בתאונת דרכים ויש מי שנהרג בשואה.
לא בטוח שלזה התכוון בנדיקטוס, אבל זה מה שיצא לו. כאשר מדובר בביקור כה טעון רגשית – אפיפיור גרמני, לשעבר חבר "נוער היטלר", באתר המרכזי לזכר השואה – מותר לצפות להכנה מדוקדקת ולבחינה של כל מילה ושל כל רמז ושל כל משמעות. מותר אפילו לצפות לבדיקה מוקדמת של הדברים עם מומחים חיצוניים, אולי אפילו עם המארחים.

במקרה הטוב ביותר, הנאום של בנדיקטוס היה בגדר רשלנות פושעת; במקרה הגרוע, הוא היה יריקה בפרצופם של הקורבנות ושל הניצולים, ולמעשה – בפרצופו של כל העם היהודי.