מדינה אזרחית למכירה

מדינה היא מן חברת אחזקות רבת זרועות ושלוחות, אפשר להתייחס אליה כאל עסק מאקרו כלכלי ולנהל אותה בהתאם ואפילו להרוויח באמצעותה רווחים נאים. היא בעצם קונגלומרט בעירבון מוגבל בבעלות בעלי מניות, שבפשיטת רגל המפסידים היחידים הם רק אותם בעלי מניות, במצב כזה היא ממילא נזקקת להלוואות והביטחונות תמורתם הם נכסיה הציבוריים והפרטיים, הנוכחיים והעתידיים. נשמע אוטופי? לא בהכרח. הכול עניין של נקודת מבט זווית ראיה והגדרות. אבל זה גם מאפשר פתרונות רבים לבעיות.

מדינה יציבה, כמו מיזם בנייני, נדרשת לספר עמודי שדרה עיקרים: טריטוריה (מגרש בנינים לא עומדים באוויר), חברה (הבניין מוקם עבור או למען בני אדם (לרוב), כלכלה (הבניין מתוכנן פונקציונאלית מתוך מטרה שיחזיר את ההשקעה ויניב הכנסה), ביטחון: (הבניין מתוכנן ונבנה כדי שיהיה יציב ויעמוד בפני עומסים ופגעים חיצונים, עומסים פנימיים הקבועים ועומסים פנימיים משתנים, ובפני בלייה טבעית ומלאכותית לסוגיה), ממשל: (בתוך הבניין מותקנות מערכות שונות שיעודן לשרת את המשתמש ולהפוך את הבניין באמצעות המשתמש, ממכסה סתמי דומם לחי למייצר ומניב).

הבניין בעצמו ליציבותו ועמידותו, נדרש לתכנון ובניה מאורגנים ומסודרים החל מהיסודות ועד לטפחות, ולכך ניתן למצוא מקבילות רבות למבנה היציב או הרעוע של המדינה. אדריכלות והנדסה הם מחשבה ומעשה מאורגנים ומסודרים מאד, הנהנים מחכמת ניסיון ארוך שנים ודורות של חיפש וטעייה שאורכם כאורך חיי האדם.

הקרקע - התנאי ראשון: היזם רוכש את הקרקע ו/או מקצה אותה למיזם המתוכנן על-פי הצרכים הנראים הקיימים והעתידיים. מיקומה הגיאוגרפי, טיבה (ראויה לבניה, לא ביצה לא יער עד וכו') הסביבה, (דרכי גישה, שכנים), המחיר ומצאי הקרקעות פנויות. היזם ישאף להקצות למיזם את השטח האופטימאלי הנדרש, לבניית המבנה הנכון, כדי לקבל תשואה מקסימאלית על ההשקעה, לטווח שנות חיי המיזם. הוא יבקש מהאדריכל ("גמישות תכנונית") לתכננו כך, שיאפשר את הסבת יעדו אם יידרש בעתיד.

לאיזו טריטוריה נזקקת אומה? הברון רוטשילד והרצל בשעתם, התמודדו מן הסתם, עם הבעיה הזאת. אם הקרקע הייתה קניין נדל"ני בלבד, כפי שהיא צריכה להיות, יתכן ובעיות העם היהודי היו נפתרות מזמן! אך כשהקרקע הופכת לקניין רוחני, הבעיות נוצרות ואף מסתבכות. לא יימצא יזם נורמאלי שיקים את המיזם הביניני על קרקע שהוא קניין רוחני בלבד.

מסתבר שרוב העם היהודי לא האמין בקניין הרוחני, ובתירוצים שונים, התפזר בכל העולם, ורק "משוגעים" מהפכנים מעטים המרו על המיזם הזה שהוקם על קרקע בעייתית משיקולים ולחצים קצרי טווח שמגובים בתירוצים רוחניים מועצמים, וגררו אחריהם אחרים תמימים סומים ומאמינים... והנה היום אנחנו כאן מתמודדים עם התוצאות, ואת הנעשה אין להשיב ומזלנו שההיסטוריה אינה סובבת לאחור ואף אינה עומדת, היא לכל היותר חוזרת על עצמה בווריאציה כזו או אחרת, כי האדם במהותו הרי מתוכנת. אולי אנחנו צריכים להחזיר את הטריטוריה למימדה הטבעי הנד"לני? לבחור את מימדיה על-פי הצרכים?

החברה - התנאי השני: זה נתון שהגדירו אבותינו המהפכנים "חסרי הברירה והאחריות", והוגדר שוב במגילת העצמאות שנוסחה עבורנו והוגדר על פני עשרות השנים על-ידי בית המחוקקים, אך נותר קוטבי מורכב ובעייתי. במצב הזה ספק אם ימצא אדריכל בעל שעור קומה מספיק, שיהיה מסוגל ליצור את החלל (הבניין) האופטימאלי, שיוכל להכיל בקרבו באופן מניח את הדעת, את מכלול הצרכים השאיפות והפעילויות שהחברה המורכבת הזאת משדרת, וגם אם "ירד" אותו האדריכל, למכנה המשותף הנמוך ביותר.

אם אנחנו רוצים מבנה שישרתנו נאמנה לדורות, אנו נדרשים להגדרת עצמנו, בטרם נוכל לגשת לשיפוץ להריסה לשיקום ולבניה מחדש ולהוספה הנכונה. הביטוי המעשי המיידי זאת החוקה. זה כנראה התנאי המינימאלי ההכרחי. יתכן וזה מחייב סוג של מאבק אזרחי התמודדות אולי ברוטאלית, אך זה בלתי נמנע. ומאחר והמכנה המשותף "הנמוך" הוא הדמוקרטייה, אין מנוס מהמסקנה שהמאבק צריך להתמקד לאופייה האזרחי של החברה כמוביל המרכזי, לזה יש את הסיכוי המעשי להתקבל.

את התרבות ואת החינוך צריך להשאיר לשלב הבא, גם כי הם במידה רבה, תוצר טבעי וגם כי הם יבנו נכון יותר בשלב הבא.

הכלכלה - התנאי השלישי: בתוך עמי אני יושב מזה למעלה מ-60 שנות חיים, וכשאני ניגש לנסות לאפיין את האופי היצרני של החברה שלנו אני רואה הערצה גלויה למחשבה, ליצירתיות, למקוריות, לראשוניות, לפיתוח. אני רואה סגידה לתעשיה מתוחכמת. איני רואה תעשיות עתירות עבודה, אני בכלל לא מזהה הערכה לעבודה הפיזית, האמיתית, החיונית כל כך ליציבות בסיס הפירמידה הכלכלית הרחב. לעומת זה אני מזהה העדפות לתחומי הכספים לתחומי השירותים, להשכלה. פירמידה יצרנית כלכלית נורמאלית שוות צלעות וזוויות לא ניתן כנראה לבנות כאן בחברה המתהווה.

בצמוד ליצרנות לסוגיה, העמיקה שורש וקבעה את מושבה בתודעה המקומית, הנזקקות האהבה לקחת מהקופה לתמיכות ולגמ"חים לסוגיהם ומגוון צורותיהם. היצירתיות בתחום הזה משתווה כמעט ליצירתיות בתחום היצרני!

הגיוני שנרתום את מיקומנו הגיאוגרפי כמשאב במודל הכלכלי שנגבש לעצמנו. המודל הזה "על רגל אחת", צריך לאפשר מצד אחר את מירב החופש הארגוני המבוקר, בידי "הנפילים" בכל התחומים, לצמצם מחד את התמיכה המרכזית, ומאידך למעט את גביית מיסי ההכנסה, כאשר לכל הארגונים בתחומי היצרנות ו/או השירותים תינתן עצמאות מרבית והן ידרשו לקיים את עצמם. הם יהיו אחזקות של המדינה, המדינה תערוב להם. האזרח יהיה בעל מנית יסוד.

אזרחות ממוסה, פעילה ותורמת, תזכה במניות נוספות (בכורה, ו/או אחרות) חברת האחזקות תחלק דיבידנד אחת לתקופה. כלל הכסף במשק יוחזק למעשה בידי הבנק המרכזי. כשהבנקים המסחריים יהיו עצמאים וישמשו זרועות פיננסיות של המדינה. העשירים, שממילא אינם מחזיקים את כספם בכספת ביתם, יהיו בעלי זכויות לפעול פעילויות פיננסיות כרצונם, על-פי גודל ושווי ההוני של נכסיהם השונים. רכושם לסוגיו יהיה מוחכר ומובטח בידם לדורות. במצבים של הפסדים ופשיטות רגל, ימכרו ויועברו המניות והאחזקות הרכוש הנצבר לאחרים באמצעות הבנק המרכזי, על-פי תחשיב שווי וגודל ההפסד.

האחזקות בידי המדינה ומתן ערבות המדינה, יאפשרו שקיפות לבנק המרכזי והתמודדות חופשית בשוק שוויוני יותר, ומקלטי מס והצורך להעלמות יהיו פחות נדרשים.

הארגונים הפיננסים יתקיימו כמערכות כלכליות, יהיו חוקית אחזקות המדינה, יזכו בערבויותיה, ומעשית מוחכרים בידי בעליהם
מנהליהם ויתנהלו על בסיס כלכלי לחלוטין. כל ארגוני השירותים ציבוריים/פרטיים, יתנהלו כארגונים וולונטארים על הבסיס עצמאי כלכלי, על-פי מערך ייעול של מפתח להשקעה אל מול רמת ואיכות השרות שהם נדרשים לו, יבוקרו, ויחויבו לעמוד בתכנון פיננסי שיוכן ויוגש על ידם.

כך גם בתי המשפט! על-פי מדד שיקבע, למשל של יחס פסקי הדין שנפסקו למספר תיקים שנדונו, וגם האוניברסיטאות על-פי מדדים שיקבעו למשל כמות המחקרים ו/או תקציב המחקרים בהשוואה לתקציב השכר. מובן שידרשו רמות שונות של קשיחות וגמישות. מוסד שבאופן שיטתי ו/או לאורך זמן יחרוג מהתכנון שהגיש, יידרש "לשלם" במנהליו במבנהו ואף בעובדיו.

איך עושים את זה? בהדרגה, וכנראה על-ידי שוחד פשוטו כמשמעו! מתחילים מאפס! שומטים או מעבירים את החובות למדינה ומבצעים רישום חדש של זכויות ובעלויות על-פי מה שיוצג ויוכח על-ידי בעלי הזכויות. בעידן המחשוב זה בר ביצוע.

הביטחון - התנאי הרביעי: זהו ארגון יקר בלתי יצרני אך הכרחי, זהו בור שואב למשאבים שהתועלת היחידה שניתן להפיק ממנו היא שהוא מבטיח את יציבות המבנה כולו לאורך זמן, נגד סכנות האורבות מבחוץ ומבפנים. הוא מעמסה רעה אך הכרחית. עליו להבנות כך שהנצילות שיפיק תהיה הגבוהה ביותר וההשקעות בו ילכו ויפחתו עם השנים.

מאחר והמדדים לנצילות כזאת הם קשים להגדרה ויש בהם משתנים שקשה להעריכם, נדרש לקחת סיכונים מחושבים. דבר אחד ברור, תנאי בסיסי הוא קביעת הגדרות לסיכונים, ובניית מערכות ביטחוניות כאלה שניתנות לשליטה ולבקרה. הגישה צריכה להיות "כלכלית" ככל שניתן, כך שיש לפצל ארגון ענק תובעני ועתיר בזבוז כזה לארגוני משנה.

לדוגמה: המערך הלוחם ינוהל בנפרד, המערך תומך הלחימה בנפרד, מערך השירותים בנפרד, המערך המנהלתי בנפרד, המערך "היצרני" בנפרד. בכל אחד מהחילות. כל ארגון משני כזה יתוקצב ויבוקר על-פי תוכניות עבודה רב שנתיות.

אירועים בלתי צפויים ימשיכו לקבל התייחסות חריגה בהתאם לאופיים. מהפיקוד העליון תידרש הצמדות לתוכנית עבודה ארוכת טווח. מבחני "הנצילות" יצטרכו להמשיך להיות מבחני התוצאות בצד מבחני הגשמת תכנון ועמידה ביעדים שהוגדרו.

הממשל - התנאי החמישי: למדינת האחזקות של נכסי אזרחיה ונכסיה שלה עצמה, נדרשת מועצת מנהלים ראויה, יו"ר ראוי ובית מחוקקים שייצג את בעלי המניות וישקף את רצונם ויפקח על פעילות מועצת המנהלים.

תפקידם הראשוני של שני המוסדות החשובים האלה הוא לבנות את שלד המדינה האזרחית הזאת החל מהחוקה הארגון המיסוד ההדרגתי והחוקי של כל המערכות. לאחר מכן הפעילות תצטרך להיות מינורית לחלוטין. המשק יתנהל מעצמו ללא התערבות, למעט פקוח והשגחה על הניהול הפיננסי המרכזי, ופקוח על מנגנוני הטיפול בחברות המתקשות ו/או הקורסות.

עיקר תפקידה יהיה בניהול סיכונים מצד גורמי החוץ ותחזוקת סיכוני הפנים. הגדרת יעדים בהתחשב בהתפתחויות, חלוקת הדווידנדים לבעלי המניות בהתאם לסוגי ו/או כמות המניות שבידיהם, ניהול וויסות והשקעת ההון שבמופקד בידי המדינה.

האזרחים לא ישלמו מיסים כי בידי המדינה ימצא ממילא כל ההון היצרני, לכל היותר הם יתנו למדינה מלווים בעת קושי תמורת אגרות חוב שתנפיק המדינה. העובדים יקבלו שכר דיפרנציאלי בהתאם לחוקי השוק. מי שלא ימצא עבודה או לא ירצה לעבוד יוכל להתקיים מהדיבידנד השנתי שגודלו יקבע מן הסתם, בהתאם ליחס בין מספר האזרחים היצרנים לבלתי יצרנים, כאשר שווי מניה של אזרח יצרני יהיה גדול יותר מזה שאינו יצרני. אזרח יוכל להחזיק ולסחור בנכסיו, ויוכל לשעבדם כבטחונות עבור הלוואות לצרכיו השונים בין אם למינוף ובין אם להנאה. זכויות הבריאות והפנסיה יחולו על כלל האזרחים.

הבטלנים והעניים מרצון יוסיפו להתקיים בעוניים אך לא ימצאו להם מקורות חליבה ציבוריים, קלים וזמינים. העובדים המועסקים יזכו בתמורה על-פי אופי וזמני התעסקותם, מאחר ולא יגבו מהם מיסים ישירים, יהיה להם תמריץ לעבודה.

לממשל לא יתאפשר והוא גם לא יצטרך להוציא כספים ייחודיים לסוגיהם, למעט לשכר עובדיו שמספרם יצומצם מאד ויתמקד בפיקוח ובבקרה ולא במתן שירותים ותמיכות. מתן השירותים יימסר בידי חברות באחריות ובפיקוח השלטון המקומי. אזרחים ישלמו מיסים מקומיים בלבד או יעניקו מלוות חובה מקומיים בהתאם לצרכי מיקום מגוריהם.

האם בכך יבוא לציון גואל? למיטב ידיעתי המצומצמת, טרם נוסה מודל כזה, לכן קשה לומר, אבל אולי שווה לנסות?
נו ביבי נראה אותך מרים את הכפפה...