הסכנה אורבת מבפנים

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, המתנהלת בינינו לבין הפלשתינים בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. הניצחון במלחמה ובסכסוך צבאי נופל בצדו של הצד בעל החוסן הפנימי והמורל הלאומי. שני מרכיבים חברתיים חשובים אלה, נבנים או נהרסים במידה רבה ע"י התקשורת.

ראייה מפוכחת של כישלון ישראלי זה, בנוסף לניתוח המדעי והמחקרי בנדון, מצביע לדעתי, על שני גורמים ישראלים פנימיים עיקריים שהביאו אותנו למצב זה. הגורם האחד הוא אופי הסיקור התקשורתי הישראלי של הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. הגורם השני הוא פעילותן החתרנית של ארגונים ועמותות נגד כל ממשלות ישראל, במימון ובהכוונה של כספים פוליטיים מחו"ל לטובת הפלשתינים.

ברצונה של חלק מהתקשורת הישראלית להיות כביכול תמיד מאוזנת ונייטרלית מקצועית, ולהציג עמדות של "הצד השני", רבים מהעיתונאים שלנו נוהגים כאילו מהאו"ם, ולא כאזרחים במדינה הנתונה במלחמה. נאמנותם הכמעט בלעדית נתונה לסקופ, לרייטינג ולתחרות.

דוברים ובכירים של אויבינו, מבית ומחוץ, מקבלים במה בתקשורת שלנו, להשמעת תעמולה והסתה נגדנו, בשם האליבי המופקר של זכות הציבור לדעת כביכול, דבר המוביל לדמורליזציה ולאיבוד לדעת.

יש לומר ולקבוע כי בין תקשורת מגויסת בסגנון הבולשביקי לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, קיים מרחב גדול, המאפשר לקיים גם תקשורת מקצועית, מאוזנת והוגנת, אבל גם תקשורת פטריוטית.

"הכוח משחית", אמר בזמנו הלורד אקטון. הכוונה הייתה כלפי הפוליטיקאים. ואולם אמירה זו נכונה גם כלפי חלק מהעיתונאים שהפכו לפוליטיקאים מגויסים, לטובת "הצד השני".

מונטסקייה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה: הפרדת רשויות בין המחוקקת, המבצעת והשופטת. בפועל, התקשורת היום היא הרשות הרביעית, שעוצמתה והשפעתה גדולה לעיתים קרובות יותר מהמחוקקת והמבצעת. התקשורת הפכה לרשות שופטת ללא האחריות, הסמכות והעמידה לביקורת ציבורית דמוקרטית.

בישראל פועלת רשת מסועפת של עמותות, ארגונים ואישים, הפועלים בזירה הפוליטית בישראל, הממומנים בכספים פוליטיים, העוינים את ישראל, הבאים מחו"ל. פעילויות אלה מנוהלות ומבוצעות באמצעות עמותות רבות, בעלות שמות רבים ומגוונים במסווה של ארגונים הומניים וחינוכיים כביכול. פעילויות אלה כרוכות בהוצאות כספיות גדולות הכוללות, עצרות המוניות, מודעות בעיתונות, פרסומים, סמינרים, הסעות, משרדים, משכורות, טיסות ושליחויות לחו"ל. להלן רשימה חלקית של שמות העמותות: גוש שלום, די לכיבוש, יש גבול, נשים בשחור, כביסה שחורה, שלום עכשיו, הוועד נגד גבולות, פורום שמאל, קול אזרחיה, רבנים לזכויות אדם, דו שיח, האם החמישית, המרכז למידע אלטרנטיבי, WATCH, AIC WILP.

המשותף לכל העמותות והארגונים האלה הוא התגייסותם בפועל לפעולה למען האינטרסים הפלשתינים ונגד האינטרסים הישראלים. ארגונים אלה משרתים מסעות מעקב, הסברה והלשנה למדינות ולארגונים זרים, בעיקר באירופה, על הנעשה בישראל ובשטחים, במגמה לפגוע ולמוטט את כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל.

קצה חוט של פרשה מסוכנת זו, שרב בה הנִסתָּר על הנִגלֶה, נחשף בזמנו בתקשורת בעניין הכספים שקיבלו מהאיחוד האירופי שרי המשפטים, החוץ וביטחון הפנים לשעבר, פרופ' בן-עמי וד"ר יוסי ביילין. ואולם, הקרחון השלם של פרשה זו של כספים מחו"ל, הקונים השפעה פוליטית בישראל על-מנת לנסות לקבוע את אופי השלטון ולהטות את דעת הקהל נגד ממשלתו הנבחרת, עדיין לא נחשפה.

כידוע, המשטרה ורשויות החוק מצאו לנכון לנהל חקירות על אישים ועמותות שהיו קשורים במימון פעילות פוליטית של פוליטיקאים ישראלים. ואילו בעניין העמותות העוסקות כביכול אך ורק בנושא השלום, ההתעלמות וההשתקה של השלטונות נמשכת.

ראוי להזכיר בהקשר זה את בג"צ 2001, בהרכב השופטים פרוקצ'ה, לוין ואנגלרד, שביטל את זכותה של "חדשות 24", במכרז להפעלת ערוץ חדשות חדש, בשל בעלות זרה גדולה מהמותר. בפסק הדין נאמר: "מדובר בקיום מטרה למנוע מגורמים זרים לרכוש השפעה יתרה בתחום התקשורת".

אם בתחום התקשורת יש למנוע השפעה זרה, על-פי פסק הבג"צ, על אחת כמה וכמה יש למנוע השפעה פוליטית וכספית זרה, מארגונים חוץ פרלמנטרים, החותרים נגד כל ממשלות ישראל הנבחרות, בשם השלום ולמען הפלשתינים.

דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני אויביה, מבית ומחוץ, המנצלים את הדמוקרטיה כדי להרוס אותה מבפנים.

חתרנות של קבוצות פוליטיות מבית, המשרתות אינטרסים זרים בסיוע כספים זרים ועוינים בזכות חופש הביטוי בדמוקרטיה, חייבת להיחקר, להיחשף ולהיפסק למען קיומו של שלטון החוק בדמוקרטיה הנתונה במלחמה.