המדינה קיפחה במשך שנים ארוכות את הרבנים והקייסים של העדה האתיופית, לא שילמה להם שכר זהה לזה של רבנים אחרים ותאלץ כעת לפצותם במיליוני שקלים. זוהי השורה התחתונה מפסק דינו של שופט בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, יוחנן כהן, אשר גם קבע, כי מדובר באפליה בשל מוצאם של אנשי הדת.

כבר בשנת 1992 מחו בני העדה האתיופית על אי-הכרה במנהיגיהם הדתיים, ולאורך כ-15 שנה עסקו בכך ועדות שונות והבטיחו הכרה ושוויון בתנאי העסקתם. אלא שכהן מצא (יום ב', 4.7.16), כי ההבטחות לא קוימו ואף גרוע מכך: המועצות הדתיות לא רצו שום קשר עם הקייסים, "התנהלו כלפיהם באופן ובהתבטאויות שאין הדעת סובלת", ראו בהם נטע זר ולא הכירו במעמדם.

על אחריותה של המדינה למצב זה, אומר כהן: "המדינה טמנה ידה עמוק במינוי וקליטת הקייסים ואף במינוי הרבנים ואל לה למדינה להתנער עתה משליחת ידה והתערבותה באופן ברור בקבלה ומינוי הקייסים ורבני הקהילה ובקליטתם לעבודה במועצות הדתיות. גם אם מעורבותה של המדינה נוצרה עקב ההפליה לנוכח סירובם של המועצות הדתיות לקבל את הקייסים ורבני הקהילה ככל הרבנים - ודווקא בשל כך - חלה עליה אחריות כפולה ומכופלת והיה עליה להתנהל באחריות יתרה.

"לכך יש להוסיף ולהעיר, כי אומנם המדינה ניסתה למצוא פתרון לתופעת ההפליה של המועצות כלפי הקייסים, אולם לדידנו זו לא מצאה פתרון מספק והולם דיו למגר תופעה זו אלא באמצעות מינוי הקייסים במספר מוגבל בלבד (כ-71 במספר). פתרון זה שנולד בחטא תוצאתו בין היתר היא פגיעה לדורות במוסד הקייסים כמנהיגי הקהילה, לאחר שאחרוני הקייסים שימונו ילכו לעולמם, ולכך אנו סבורים שאין מקום ועל המדינה לתת על כך את הדעת ולתקן את המעוות".

כהן קבע, כי המדינה והמועצות הדתיות היו מעסיקות במשותף של הרבנים ושל הקייסים. עוד קבע, כי כבר בשנת 1993 תקצבה המדינה את שכרם של הרבנים האתיופיים כמו שכרם של רבני שכונות והעבירה תקציבים מתאימים למועצות הדתיות, אך הללו העבירו רק חלק ממנו לידי הרבנים והקייסים. ואילו כאשר פנו הרבנים בנושא לבית הדין לעבודה, נהגה המדינה בחוסר תום לב, התפלפלה וניסתה להתחמק מאחריותה.

"המדינה כשלה באופן טיפולה בעניינם של התובעים, עת לא פיקחה על האופן שבו המועצות הדתיות נהגו כלפיהם בכלל, ובנושא העברת שכרם בפרט. המדינה התרשלה כאשר לא בדקה האם המועצות הדתיות מקיימות את כל התחייבויותיה כלפי התובעים ומעבירה אליהם את מלוא השכר שתוקצב ע"י המדינה", אומר כהן.

"אין המדינה יכולה לצאת ידי חובה ולגלגל לפתחן של המועצות הדתיות את האחריות למחדל זה. אין המדינה יכולה לעצום עיניה ולהסתפק בטענה 'העברתי הכל'; היה עליה לעמוד על משמר זכויות התובעים ולבדוק, כי הם מקבלים את שכרם המלא מהמועצות הדתיות", הוא מוסיף.

במישור המעשי, קבע כהן כי הרבנים והקייסים זכאים לשכר של רבני שכונות ועל המדינה והמועצות הדתיות להחזיר להם את ההפרשים רטרואקטיבית מיום מינויו של כל אחד מהם. מדובר בהפרשים של אלפי שקלים לחודש לתקופות העשויות להגיע לשני עשורים ומעלה.

עוד קבע כהן, כי המדינה והמועצות הדתיות יפצו כל אחד מ-15 התובעים ב-50,000 שקל על אפלייתו, שכאמור נבעה ממוצאו: "במקום לאזור אומץ ולמצוא פתרון לעיוות שנוצר לאורך השנים בנוגע למעמד התובעים ובפרט לגבי טענתם כי המועצות הדתיות לא פעלו להעביר את מלוא השכר המגיע להם, הרי שהמדינה הנציחה את האפליה ואת הפער, כאשר התנערה מהתחייבויותיה לתיקון המעוות... התמונה שהתגלתה בפני בית הדין היא תמונה מצערת שאינה מתיישבת עם עקרונות השוויון כעולה ממגילת העצמאות".

כהן מדגיש: "על המדינה היה לחשוב ולתת מענה ופתרון למיגור אפליית התובעים. היותן של המועצות הדתיות נתונות לפיקוח המדינה ותקצובן על ידה, פותחים פתח לעשיית שימוש בכלים על-מנת למגר ולהוקיע אפליה זו - הן באמצעות הצבת קריטריונים אחידים וברורים בנוגע להעסקתם של הקייסים ורבני הקהילה האתיופית שתמנע אפלייתם לרעה רק בשל מוצאם, הן באמצעות פיקוח על העברת הכספים המתוקצבים בתוך המועצות הדתיות עבור שכר הקייסים ורבני הקהילה. דבר זה לא נעשה בעניינם של התובעים".

בהטילו על המדינה ועל המועצות הדתיות הוצאות גבוהות במיוחד בסך 75,000 שקל, אומר כהן שהתנהלותה של המדינה הייתה צורמת במיוחד, משום שניתנו לה הזדמנויות רבות לתקן את המעוות - והיא לא עשתה זאת, והמשיכה במדיניותה גם לאחר הגשת התביעה. נציגי הציבור משה זיכרמן ויאיר כפיר הסכימו עם כהן. את הרבנים והקייסים ייצגו עוה"ד מיה עובדיה ואלכסנדר ספינר, ואת המועצות הדתיות והמדינה - עוה"ד ליאור איזנפלד, מירב מגן, אייל נון, נוני חסון ויעקב אזולאי.