אם ושני בניה טענו שפעילותם בהשכרת 110 דירות, שהכניסה להם 3 מיליון שקל בשנה, לא הייתה פעילות עסקית ולכן הם זכאים לשיעור מס מופחת של 10% בלבד. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
הרי קירש, דחה טענה זו וקבע שמדובר בפעילות עסקית החייבת במס מלא.
מדובר בוורדה יהל ובניה, שמאי המקרקעין אלי יהל והאדריכל רון יהל. פסק הדין ניתן בנובמבר שעבר, אך פרסומו הותר רק כעת (יום ד', 13.7.16), לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשתם של יהל לאסור את פרסום שמותיהם.
בבעלות השלושה 120 דירות, שרובן מרוכזות ב-13 בניינים, ואשר 110 מתוכן מושכרות למגורים, מרפאות, פיצרייה, בית ספר לאמנות ועוד. הדירות נרכשו מאז שנת 1947, כאשר 60 מהן נרכשו לאחר 1990. בשנת 2008 הסתכמו הכנסותיהם של יהל משכר דירה ב-2.73 מיליון שקל, ושנה לאחר מכן - ב-3.43 מיליון שקל. פקיד שומה ת"א 4 קבע שמדובר בפעילות עסקית, וקירש דחה את ערעורם של יהל.
קירש אומר, כי אין ספק שהטיפול בדירות דורש מבני המשפחה זמן רב. מדובר ב-100 חוזים מדי שנה, מעקב אחרי 1,200 המחאות, החלפת דיירים, טיפול בתחזוקה לפחות פעם-פעמיים בשנה, קשר עם בעלי המקצוע ותשלום תמורת עבודתם. למעשה, אומר קירש, יהל הקימו מנגנון משפחתי לטיפול בכל אלו - מעין "חברת ניהול" משפחתית.
לדברי קירש, קיומו של מערך השכרות המקיף 110 דירות והמכניס 3 מיליון שקל בשנה, תלוי בנכונותם וביכולתם של השלושה לבצע את כל הפעולות הכרוכות בהשגת הכנסה זו. מדובר בעשייה בלתי מבוטלת המשתווה לניהול עסק, הוא קובע. עוד הוא מציין, כי ההכנסות משכירות מהוות את עיקר הכנסותיהם של בני המשפחה, וכי עיסוקם של אלי ורון בתחום הנדל"ן מעניק להם מומחיות המלמדת גם היא על קיומו של עסק.
קירש דחה את הטענה, לפיה מדובר בנכסים שנועדו בעיקר להשקעה מסיבות היסטוריות, שכן - כאמור - מרביתם נרכשו בעשורים האחרונים. השלושה הקימו מנגנון משומן למדי לטיפול בהשכרת הדירות ומשקיעים בכך זמן רב, יותר מכפי שהיה עושה אדם המשכיר דירה אחת או דירות בודדות כהשקעה גרידא. יהל חויבו בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. את בני המשפחה ייצגו עוה"ד נועה לב-גולדשטיין ואדם קדש.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
