"גם אם ניתן לבחון כמעט כל נושא בכלים משפטיים, הרי שלא כל נושא ראוי להתברר בבית המשפט. האופי הדומיננטי של הנושא שעל הפרק הוא אמת מידה, כלי עזר להחלטה אם ראוי הנושא לרשות המחוקקת לענות בו, ואם הוא מסור לשיקול דעתה של הרשות המבצעת או להכרעה משפטית בבית המשפט".
כך אומר שופט בית המשפט העליון,
נעם סולברג, האמור לכהן כנשיאו בשנים 2032-2028. הוא דיבר בראיון שפורסם (11.11.16) ב"כנפי רוח", בטאון מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. סולברג הוא בוגר המחזור הראשון של ישיבת בני עקיבא "יבנה" בחיפה.
סולברג התייחס גם למקומו של המשפט העברי בפסיקה: "אינני מתיימר לפסוק הלכה. אני פוסק על-פי חוקי מדינת ישראל. אבל בשגרת היום-יום אנו רואים איזו תועלת צופן בחובו המשפט העברי. המשפט העברי, צעיר לימים, צריך להביט בצנעה אל המשפט העברי, שהלך והתפתח בכל שנות גלותנו בכל אתר ואתר, כפי שהראה השופט
מנחם אלון בספרו על המשפט העברי.
"למרבית הקהילות בגלות ניתנה אוטונומיה לנהל את ענייניהן. המשפט העברי זוקק בלימוד בבתי המדרש ועבר את כור ההיתוך של ניסיון מצטבר בפסיקה בקהילות ישראל. הרי זה אך טבעי שנידרש אנחנו היום לעמדתו של המשפט העברי בסכסוכי שכנים, הגנת הפרטיות, כבוד הבריות, שוחד, הגנה עצמית, קניין ועוד".
סולברג מדגים את דבריו בתחום לשון הרע: כוונת המחוקק, הוא אומר, לא הייתה להכשיר כל פרסום צהוב ומציצני, אלא פרסום שיש בו תועלת כלשהי. "הפניתי בעניין זה ל'חפץ חיים', שמנה שבעה תנאים שבהם 'מותר להיות רכיל לכתחילה אם המְסַפר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין'. לבטח אין ניתן במציאות ימינו להחיל את הלכות לשון הרע של ה'חפץ חיים' כמות שהן, אבל בהחלט ניתן להיעזר באמות המידה שקבע כדי לבחון אם יש 'עניין ציבורי' בפרסום".
