מעט מדי נכתב על המאבק של עובדי רשות העתיקות. המעט שפורסם נותר במדורי הפובליציסטיקה, כמו "הסרסורים של רשות העתיקות", טורו של איתן קלינסקי שפורסם ב"חדשות מחלקה ראשונה" בסוף השבוע [ראה מאמר משמאל].
למה אין סיקור עיתונאי? אולי בגלל שה"נאבקים" הם עובדי-קבלן, תושבי פריפריה קשי יום, שלא היו מאוגדים בשום צורה כשפיטרו אותם בחודש אוקטובר האחרון. אין להם יח"צנים ויועצי תקשורת והם לא משלמים לכל מיני חברות קיקיוניות כדי שיכתבו להם טוקבקים.
מי שעוזר לעובדים הללו להתארגן היא
עמותת מען, אחד הגורמים היחידים בישראל שלוקחים על עצמם משימות מהסוג הזה (ההסתדרות, למקרה ששאלתם את עצמכם, היא לא כתובת). לעמותה הזו יש אומנם גוון פוליטי שמאלי מאוד, אבל בסך-הכל השאיפה שלה במאבק הזה, כמו באחרים, היא שהעובדים יקבלו את המגיע להם על-פי חוקי מדינת ישראל.
במקרה הספציפי של רשות העתיקות הטענה (אותה אין לי לצערי כלים לבדוק) היא, שמאות עובדי קבלן המועסקים ברשות מפוטרים מדי תשעה חודשים כדי שלא ייווצרו יחסי עובד-מעביד בין הרשות לבינם. תיאורטית, זה נעשה באופן כשר גם אם מסריח, בהתאם לחוק הקובע שאחרי תשעה חודשי עבודה מתחייב המעסיק להפוך את עובדי הקבלן לעובדים מן המניין.
מעשית, בתי-הדין לעבודה כבר פסקו בעבר מספר פסיקות תקדימיות, על בסיס העיקרון שהתחמקות מכוונת מהיווצרות חבות לעובד - למשל, פיטורין שיש ראיות לכך שכל מטרתם היא להימנע ממתן זכויות סוציאליות - מנוגדים לרוח החוק.
במילים אחרות: כשזו שיטה, זה מנוגד לחוק - בין אם מדובר על עובדי רשות העתיקות ובין אם מדובר על עובדי האוניברסיטה הפתוחה.
מה היה הרצל אומר תמיד ישנם בני בליעל ועמי ארצות שמנסים לשכנע שמאבקי עובדים מסויימים, או כל מאבקי העובדים, אינם לגיטימיים משום שהם פוגעים בחירויות הבסיסיות של המעסיקים המסכנים. אחרים טוענים, שכל חוזה שאדם חותם עליו מבחירה חופשית כביכול, הוא לגיטימי, גם אם מדובר בחוזה העסקה מקפח וגם אם הוא אינו יודע קרוא וכתוב.
אבל כשמביאים טיעונים ליברליים, מין הראוי לחזור לאבי הליברליזם ג'ון לוק ולשאול מהי האמנה החברתית שמעניקה לגיטימיות למשטר שלנו? מהי לדעתי, מלבד הערכים שמשתקפים בחוקי העבודה של ישראל, שהם בוודאי חלק מאותה אמנה, יש תוקף מוסרי גם לכתבים של הוגי הציונות - בוודאי עבור כל מי שמגדיר את עצמו ציוני.
ובכן, בדברו על שיטת עובדי הקבלן, כתב בנימין זאב הרצל את הדברים הבאים: "מובן מאליו, לא עבדי-עמל יישלחו אלא רק עובדי שבע-שעות-ליום... גם עם שינוי המקום נמשך ותק עבודתם הרצוף, עם דרגות, העלאה וגימלאות" (מדינת היהודית, הספריה הציונית התשמ"ו, עמ' 42).
