ביום שני האחרון (22.6.09) פרסם עיתון ידיעות אחרונות, כי הזמר קובי פרץ, הגיש תביעה כנגד מועדון "קלרה" בתל אביב, על-רקע מה שנטען כ"הפליה פסולה" בשל צבע עורו ומוצאו העדתי. לטענתו של פרץ, לפני כשבוע ימים, הוא הגיע למועדון, הממוקם בסמוך למתחם הדולפינריום, יחד עם כעשרים חברים, לאחר שהזמין שולחן מבעוד מועד.
על-פי כתב התביעה, הסלקטורית אשר עמדה בכניסה, סירבה להכניסו, "זלזלה בו והשפילה אותו מול שאר הבליינים"; זאת - בעוד שצעירים בעלי "חזות בהירה", הותרו להיכנס ללא עיכוב מיותר. עתה, דורש פרץ, פיצוי כספי של מיליון שקלים בגין עגמת הנפש ותחושת ההשפלה.
פרץ אינו הראשון. מדיניות ה"סלקציה" בכניסה למועדוני לילה - הפכה עם השנים, למרכיב מרכזי, גם בעצם דימוים של מקומות הבילוי, ממש כמו איכות המקום פנימה. ככל שממתינים צעירים רבים יותר מחוץ לשערי הכניסה - וככל שהכניסה למועדון הופכת קשה ו"סלקטיבית" יותר - כך גם מתהדר שם המועדון ב"איכותו", בקרב קהל היעד. הרצון להיכנס למקום ש"מעטים נכנסים אליו", מסייע לבעלי המקום במאמצי הגדרתו כ"אקסקלוסיבי"; ובמציאות סלבריטאית-מסחרית כשלנו, יש בכך משום נכס כלכלי לא מבוטל.
כאמור, פרץ אינו הראשון. בתי המשפט נדרשו פעמים רבות לטענת ההפליה במקומות ציבוריים. ואכן, בשנים האחרונות, קיימת מגמה מתחזקת של הטלת חובות בחקיקה ובפסיקה על גורמים פרטיים לנהוג בשוויון - והציבור מאמץ את החוק בחום. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק"), מיטיב לספק מעטפת חוקית לכל מי שחש כי הופלה, ומאפשר לו לתבוע את שמו וזכותו בין כותלי בית המשפט.
במבוא להצעת החוק, עמד המחוקק, הן על ערך השוויון והצורך במיגור דעות קדומות, והן על הצורך להחילו במישור המשפט הפרטי. ההצעה, אשר הוכנה על-ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל, נועדה להתמודד עם תופעה שלילית, אשר בין היתר, מתאפיינת בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקומות בילוי ציבוריים, בשל היותו בעל חזות עדתית מסוימת. מדינת ישראל אף התחייבה בכמה אמנות בינלאומיות למגר תופעה כזו, בעקבות אימוצי חקיקה דומים, על-ידי מדינות רבות בעולם הדמוקרטי.
מטרתו של החוק ברורה: להתוות איזון ראוי בין עקרון השוויון ובין השמירה על חופש ההתקשרות, כך שמחד-גיסא- מוטלת החובה שלא להפלות, על מי שפתח שעריו לציבור הרחב, ומאידך-גיסא - מוצאים מתחולתו של החוק, למשל, מועדונים או ארגונים המבקשים לשמור על צביון חברתי מסוים.
אם כן, מה בדיוק קובע החוק, ואמתי אפשר יהיה לתבוע בגין טענת ההפליה? סעיף 3 לחוק - הוא שתוחם ומגדיר את האיסור להפליה, וכך הוא קובע:
3. איסור הפליה
(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות.
החוק מסייג את הדברים, בקובעו, כי אין רואים הפליה לפי סעיף זה, בין היתר, "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". לשון אחר: אם בשל נסיבות העניין, מתחייבת הבחנה בין באי המקום, כי אז לא יראו את "ההפליה" כפסולה. כך לדוגמה, כאשר המקום מיועד לנשים בלבד על-רקע אופיו ופעילותו הייחודי.
סעיף 6 לחוק מגדיל ויוצר סדרה של חזקות ראייתיות, באמצעותן מבקש המחוקק להקל את הוכחת ההפליה. כך או כך, אין חולק כי נטל השכנוע מוטל על הטוען כי הופלה. וזו לשון הסעיף:
הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה - חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:
(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;
(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;
(3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה.
הנה כי כן, באם יוכיח התובע את אחד מאלה, הרי שיבסס את טענת ההפליה, וזאת - כל עוד הנתבע לא הצליח לסתור את הדברים. ואולם, בחינת פסקי הדין מעלה, כי חרף נטייתם של בתי המשפט לבסס נורמות חברתיות מוגדרות, ולהגן בקול זעקה על ערך השוויון, הרי שהדרך לזכות בהליך המשפטי ולקבל פיצוי הולם - אינה מובנת מאליה ודורשת ראיות של ממש (משימה שאינה פשוטה כלל).
כך לדוגמה, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25/9/08, בר"ע 478/08 גיאת ניהול והשקעות בע"מ נ' ארז מור (פורסם בהוצאת נבו) (להלן: "פס"ד ארז מור"), שם דובר היה במקרה בו המארחת מנעה כניסה של התובע ורעייתו, בטענה שהכניסה אפשרית ל"מוזמנים בלבד", בעוד שלשני זוגות נוספים שהיו עמם הותרה הכניסה, על אף שלא הזמינו מקומות מראש.
בית המשפט המחוזי קבע אז, כי על-מנת שתצמח עילת תביעה על-פי חוק איסור הפליה, על התובע להראות כי הפגיעה בו, נעשתה בשל השתייכותו לאחת מאותן קבוצות שהוגדרו בסעיף 3(א) לחוק. באותו מקרה, התובע טען כי הופלה בכך שנדרש להציג תעודת זהות. נציגת הנתבעת, אמרה אז בעדותה, כי מטרת הצגת תעודת הזהות הייתה לברר את גילו של התובע, הואיל והמדיניות של המועדון היא להכניס אנשים בגיל 24 ומעלה בלבד.
התביעה נדחתה בסופו של יום. ראשית, נטען כי - קריטריון הגיל איננו מנוי במסגרת הקריטריונים שבסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה האסורים על-פי החוק; ושנית - כי זהו קריטריון שקבע לעצמו המועדון משיקולים עסקיים. בית המשפט קיבל כאמור את עמדת הנתבעת.
במקרה אחר (ת"א (שלום) 69031/06), התובעים לא הורשו להיכנס למועדון משום שלא עמדו ב"קוד הלבוש" הנדרש. גם כאן, דחה בית המשפט את התביעה באומרו: "קביעת קוד לבוש מסוים כתנאי לכניסה למועדון היא בעיקרון דרישה כשרה ואינה נחשבת להפליה על-פי החוק. בעל עסק פרטי, רשאי לקבוע כי לעסקו יכנסו בלבוש הולם". באותה מידה, דחה בית המשפט, במקרה אחר, תביעה אשר עסקה באי-הכנסתו של קצין צה"ל, למועדון לילה אשר הוגדר כ"מועדון סטודנטים", בטענה כי אינו נמנה על אוכלוסיית הבאים המוגדרת.
ואולם, מנגד, נראה כי פסק הדין בעניין קיבוץ רמות מנשה נ' יצחק מזרחי (ע"א (מחוזי חי') 3724/06), אשר ניתן בשנת 2008, הוא שהטביע דווקא חותם חשוב, וסיפק אמירות לנו חד-משמעיות. התובע, יליד 1982, תושב המושב עין העמק, שירת אז כשוטר במשמר הגבול. לטענתו, מפעילי המועדון "טרמינל" ברמת מנשה, מנעו את כניסתו, בשל מניעים פסולים ועל-רקע צבע עורו הכהה.
מפסק הדין עולה, כי התובע אכן הצליח לבסס ראיות משכנעות באשר להפליה הפסולה במקום. בין היתר, נקבע כי העובדה שהיו בין באי המועדון, גם שחומי עור, אין בה כדי להעיד על אי-קיומה של הפליה, מאחר שהוכח שאלה שנמנו על אותה קבוצה, נדרשו לתנאי נוסף לצורך כניסתם ("היכרות מוקדמת עם בעלי המקום"), תנאי שלא נדרש מבהירי העור.
גם העובדה שהתובע עצמו נכנס למועדון בעבר, לא הייתה בה כדי לשנות מן המסקנה האמורה, מאחר שכניסתו הייתה חד-פעמית ומותנית הייתה באותו מועד, בהיותו מוכר לעורכי המסיבה. בכל הפעמים הבאות בהן ניסה להיכנס לאותו מועדון, ומדובר בחמש פעמים, היה מגיע למקום, מנסה להיכנס, וכניסתו לא הותרה, באמירה "אתה לא נראה לי".
חשיבותו של פסק הדין, טמונה גם באמירה החד-משמעית, כי בעלי המקום אינם יכולים להתחמק מאחריות בעצם אומרם, כי יש להם "רשימות מוזמנים קבועות מראש". על-פי פסיקת השופטים, מקום שבעל המועדון טוען כי ישנן רשימות כאמור, או כאשר הטענה היא כי התנהגות המשיב הייתה פסולה, וכי אלה היו הגורם המונע לכניסתו - הרי שהנטל ההוכחה עובר לשכמו, הן לעצם קיומה של אותה רשימה והן כדי להוכיח שהרשימה שנערכה, אינה מבוססת על הפליה.
כמה כסף ניתן לתבוע?
על-פי סעיף 5 לחוק, בית המשפט רשאי לפסוק, בשל עוולה לפי חוק זה, פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקל, בלא הוכחת נזק. גם בלא לקרוא את כתב התביעה שהגיש הזמר, נראה שתביעה בסכום של מיליון שקלים, כתביעתו של קובי פרץ, תדרוש מהתובע, כבכל תביעה נזיקית, להוכיח נזק בסכום כאמור, משימה שאינה פשוטה, גם בהתייחס להיותו של התובע זמר מזרחי מוכר. אגב כך, יצוין, כי במקרים אשר הוכחה הפליה ספציפית, אך מנגד הוכח כי אין המדובר במדיניות גורפת של בעלי המקום, הוכרו פיצויים סמליים של 15,000 שקלים בלבד (ראו: ת"א (תל אביב-יפו) 47045/05).
לסיכומם של דברים: תופעת הסלקציה במועדונים אכן קיימת, ומוסיפה להתרחב, לרוב, בניגוד מוחלט לערך השוויון. פעמים רבות, נראה כי הרצון "לסנן" עמדות גזעניות, מיטיב להסתתר מאחורי שלל תירוצים מקוריים, פרי דמיונם של בעלי המועדונים, אשר כמהים לקטלג את מקומם כ"איכותי יותר", על חשבון אזרחים טובים, שומרי חוק. ואכן, הדבר המצער הוא, כי גם אם הצדק הוא האמת בפעולה, הרי שלא תמיד אותה האמת קלה להוכחה בבית המשפט. מועדונים רבים, כנראה, עוד צפויים כנראה ליהנות מהספק, אלא שבינתיים, מומלץ שקובי פרץ יספק ראיות, וראיות טובות.
