שיעור בדמגוגיה

אי-אפשר להתעלם מהזווית הנשית בפרשה. לא רק בסיפור האלמנה, אלא בעיקר בהיבט של ה'אישה שאיתו' או מאחוריו של הבעל, המושכת בחוטי פעילותו. האישה ההורסת לעומת האישה הבונה. בקטגוריה הראשונה הייתה זו אשתו של קורח, שהסיתה אותו לחטא. בקטגוריה השנייה, לעומת זאת, חז"ל מציינים לשבח את אשתו של און בן פלת, שהשפיעה על פרישתו מהמחלוקת. בפקחותה הרבה, על-פי המדרש, יעצה לו: "אם משה הרב - אתה התלמיד, אם קורח הרב - גם כן אתה התלמיד. בין כך ובין כך אתה התלמיד. למה לך אפוא להתערב במחלוקת לא לך?". חז"ל מציינים שהיא אף פרעה את ראשה, כדי למנוע מעדת קורח לבוא לבעלה (צניעות, כנראה, הייתה הצד החזק של בני העדה). עליה אמר החכם מכל אדם: "חכמות נשים בנתה ביתה", לעומת "איוולת נשים תהרסנו" - זו אשת קורח.

קורח היה אישיות בכירה בשבט לוי, ונמנה עם נושאי ארון הקודש. הוא היה גם איש עשיר מאוד (ומכאן הביטוי 'עשיר כקורח'), ולא חָסַר לו דבר. אולם הקנאה, התאווה והכבוד, כמאמר חז"ל, הוציאו אותו מדעתו והמיטו עליו אסון כבד בסופו של דבר (נשמע מוּכָּר? עיין ערך הבדרן דודו טופז).

קורח נוהג כפוליטיקַאי מיומן ומשופשף במובן השלילי. כל האלמנטים השליליים של הפוליטיקה כאמנות הכזבים נחשפים בהתנהגותו ובכל מהלכיו כלפי משה ואהרן. בראש ובראשונה הוא מציג את עצמו כדואג לטובת הכלל: "כל עם ישראל קדושים - הוא מתריס כלפי שני המנהיגים - ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". בעוד למעשה הוא מוּנָע במחאתו נגד מנהיגות משה ואהרן לא על-ידי האינטרס הציבורי, או האידיאולוגי, אלא על-ידי אינטרס אישי מובהק: שאיפתו להיות נשיא ישראל.

והוא לא לבד. חז"ל מציינים כי הייתה זו מחלוקת קורח ועדתו, דהיינו בין קורח ועדתו שרבו על המנהיגות. למרות שהציגו חזית אחידה, לטובת העם כביכול, הם היו מסוכסכים ביניהם וכל אחד נלחם על מנהיגותו הוא. התככנות הפוליטית מתברר נולדה כבר אז, במחלוקת טראגית זו, ואינה המצאת המאה או יוון העתיקה. לא פלא שמחלוקת זו הפכה לדורות, בעיני חז"ל - בניגוד למחלוקת הלל ושמאי - כסמל של מחלוקת שאינה לשם שמים, ועל כן תוצאותיה היו הרות אסון.

ומי היו אנשי קורח ועדתו? נראה כי לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב. קורח חָבַר לדתן ואבירם, שני הרשעים הנצחיים שהלשינו על משה כשהרג את המצרי (להגנת היהודי המוּכה), וליקטו מן המן בשבת קודש. ל'מאפיה' זו הצטרפו גם 250 נשיאי העדה, ואון בן פלת, בהשפעת קורח שהוביל את המרד נגד מנהיגות משה ואהרן, שהיו האנטיתזה למחלוקת זו - משה העניו מכל אדם, הבורח מן הכבוד, ואהרן סמל רדיפת השלום.

לא רק המשל מטעה אלא גם הנמשל. ישראל עם קדושים? אין ספק בכך. התורה בעצמה מעידה שהיהודים הם ממלכת כהנים וגוי קדוש ומצווה על התקדשותם המעשית. דווקא לצורך ייעוד זה, קיימת חלוקה לשלוש מחנות בעם, ישראל, לוויה וכהונה כשהלויים והכוהנים הם, בדומה למשה ולאהרן, מינוי מה' לסייע לכל העם בהגשמת ייעוד הקדושה באמצעות המצוות. וכל המחנות, בדומה לשבטים, משלימים זה את זה מבחינה תפקודית לכדי אחדות אורגנית לאומית ודתית.

קורח לא הסתפק בדמגוגיה הסמלית של הטלית. כדי להמחיש את העוול הכלכלי והחברתי כביכול שגורמים הלוויים והכהנים, על-ידי שוד הקופה הציבורית, הוא הציג את שכנתו האלמנה כמקרה טיפוסי של סיפור הקוזק הנגזל. לשם כך המציא סיפור הזוי עליה ועל כל רכושה שנלקח ממנה לטובת המגזר.

גם בסיפור זה הדמגוגיה פעלה במיטבה. התבססות על גרעין של אמת - שכנה אלמנה ומצוות תרומות ומעשרות (המחנכות את האדם לעזרה הדדית) - תוך הגזמה והכללה חסרות שחר, הטעיה, שימוש בטכניקות רטוריות ובאלמנטים דרמטיים, פריטה על מרכיבי הרגש, הצגת חצאי אמיתות הגרועה מהשקר, ריכוז אלמנטים שונים ליצירת תמונה שלילית, תוך ניתוקם מהקשרם ועוד.

כל האלמנטים השליליים בפרשת המרגלים בולטים גם בפרשת קורח. השפעת הסביבה הרעה, תופעת העדריות, ומעל הכל התעמולה הדמגוגית, שיסודה בשקר, ופסיכולוגיית ההמונים, דברים שרואים משם, רואים גם כאן. כמו בפרשה הקודמת, גם בפרשת קורח ועדתו כאמור היו מעורבים שיקולים זרים. כמו בפרשת המרגלים גם כאן הטיעונים הדמגוגיים השקריים התבססו על גרעין של אמת, כדי לזרוע חול בעיני העם ואשליה של מציאות בדעת הקהל.

כדי להשיג השפעה מירבית על דעת הקהל, קורח מנסה לשוות ממד תקשורתי דרמטי למסכת הטיעונים הדמגוגיים. לפנינו סצינה מבויימת היטב מבית ההפקות של קורח ועדתו.

מה עשה? שואלים חז"ל - עמד וכינס 250 ראשי סנהדראות, כאמור הנשיאים שרובם היו משבט ראובן (ביחד עם דתן ואבירם ואון בן פלת), אשר הפסיד את בכורתו בעבודת המקדש לטובת שבט לוי. הם הצטרפו למאבקו של קורח, כדי להשיב לעצמם את הבכורה.

קורח ולהקתו התייצבו לפני משה בהופעה חגיגית בלתי שגרתית, כשהם עטופים כולם בטליתות תכלת. לא, הם לא באו להתפלל, אלא להפגין נגד מנהיגות משה ואהרן, תוך שימוש ציני מובהק בכלי הקודש. בפיהם, כך חשבו, סקופ היסטורי. "טלית שכולה תכלת", היקשו, "חייבת בציצית או פטורה? אמר להם (משה): חייבת. התחילו לשחוק עליו: אפשר טלית של מין אחר, שחוט אחד של תכלת פוֹטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!"

אם חשבתם שהשימוש בגימיקים בהפגנות הוא המצאה בת ימינו, אינכם אלא טועים. קורח מסתבר הוא אבי הגימיקים. אולם השימוש בטלית כגימיק היה מוטעה ונועד לזרוע חול בעיני הציבור.

גם תנועת הרפורמים לא נולדה במאה ה-19. אין ספק שקורח - אשר כפר בתורה משמים וביקש לחולל שינוי במצוות ה' ולשנות את כללי המשחק ביהדות - הוא הרפורמי הראשון בתולדות עמנו.

לכאורה, הטענות של קורח נשמעות צודקות והגיוניות, לפחות מבחינת הנחות היסוד הגלומות בהן. אם בכל טלית די בחוט תכלת אחד של ציצית, מדוע איפוא יש צורך בציצית בטלית העשויה כולה מתכלת? והוא הדין, כפי שממשיך המדרש את טיעוניהם הדמגוגיים של קורח ועדתו, בית שכולו ספרי קודש, מדוע יש בו צורך במזוזה. שבה ארבע פרשיות בלבד מן התורה?

אם שאלתם את עצמכם, מה מקור הביטוי 'טלית שכולה תכלת', מתברר שאין צורך להפליג רחוק כדי למצוא את התשובה. מקור הניב הלא מחמיא הזה, בעל הקונוטציה השלילית, הוא בפרשת קורח, כפי שראינו במדרש על הפרשה. אולם מעבר לגימיק, השאלה היא מה המסר העומד מאחורי המחשת הטלית והצגתה הרטורית.

קורח לכאורה הוא נציג הדמוקרטיה. המציג טיעון של שוויון לעם מזווית יהודית. "כל העדה כולם קדושים... ומדוע - הוא מתריס בפני משה ואהרן - תתנשאו על קהל ה'?" ולשם כך בדיוק באה ההמחשה הרטורית של הטלית ושל ארון הספרים. אם, על-פי הנחת היסוד השגוייה של קורח, טלית שכולה תכלת פטורה ממצוות ציצית, וארון הספרים היהודי פוטר ממצוות מזוזה, כך אין צורך במנהיגות המשמשת בקודש - כהונה ולוויה - לעם קדוש.

קורח שובר את כל שיאי הציניות הדמגוגית בשם הדמוקרטיה. אלא שכל הנחות היסוד שהוא מציג מופרכות אחת לאחת.

מעבר לאיסור מן התורה להוסיף על המצוות ולגרוע מהן, נראה כי קורח הוא ספינולוג מובהק, המציג הטעיה קונספטואלית במסווה של אידיאולוגיה. הציצית, כמו המזוזה, הן תזכורת תמידית לאדם להתמודדות עם היצר הרע באמצעות הכרת ה' ומצוותיו. משום כך שתיהן ממוקמות בפינה. הציצית בפינות הגוף, והמזוזה - בפינת הדלת, כשהן מקיפות את כל ארבע רוחות השמים. הן, בפורמט של מהדורת כיס, מלוות את היהודי בבואו ובצאתו, בבית ובחוץ, ומזכירות לו את יהדותו בכל מקום ובכל זמן - בניגוד לסיסמת ההשכלה "הייה יהודי בביתך ואדם באהליך".

לעומת זאת, הטלית וארון ספרי הקודש נועדו לשימוש פנימי ומוגבל בלבד, בבית או בבית הכנסת, הטלית להתעטפות בשעת התפילה, וספרי הקודש ללימוד ולעיון בם. משום כך הציצית והמזוזה הקומפקטיות מהוות השלמה להם. אם ארון הספרים היהודי בא להדגיש את הממד העיוני, והטלית את הממד הרגשי להתייחדות עם הבורא בתפילה, הרי הציצית והמזוזה מדגישות את הממד המעשי של קיום המצוות, וכי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ארון הספרים היהודי? לא רק טרנד, לא רק חוויה אינטלקטואלית, אלא חוויה מעשית לצורך קיום מצוות ככלי להעצמה אישית ולפיתוח האישיות.