בתנועת פתח מתאוששים אט אט מההלם וההפתעה מתקרית גירושו של ג'בריל רג'וב, מזכ"ל תנועת פתח בתחילת השבוע ממצרים על-פי החלטה של הדרג המדיני הגבוה ביותר.

משהו לא מסתדר לי בסדר החשיבה שלנו, משהו כאן דפוק מהיסוד, ואני משתמש במילה הצחה והנכונה ואינני מתנצל עליה. המדיה מלאה במאמרים וניתוחים על-אודות המלחמות והמבצעים שעברנו, מקצתם נבונים, מקצתם בינוניים ומטה; אחרונים אלה ממלאים את חלק הארי של העיתונים ואתרי האינטרנט המפורסמים של המדינה, כמו ידיעות, מעריב ואף הארץ. ברם אני מדבר על האתרים הרציניים, כמו חדשות מחלקה ראשונה, אני קורא שם מדי יום מאמרים וניתוחים מחודדים על-אודות התמודדות ישראל עם הסכסוך ערבי-ישראלי, ויש להודות כי רוב המאמרים מותירים את הרושם המושלם הכוללני, הסיכומי שבא לכסות לכאורה את כל חלקי התמונה.

כבר עתה אפשר לזהות את אחד מעיקריה של האסטרטגיה של ההנהגה החדשה של תנועת חמאס והוא הסתערות על אש"פ והמועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ) בניסיון להשתלט עליהם ולשלול מתנועת פתח את השליטה בהם.

עלייתו של טראמפ בארצות הברית הביאה עמה בשורה חיובית מאוד לעם היושב בציון. ברוב המקרים מתגלה שטראמפ של לפני הבחירות הוא אותו טראמפ גם לאחריהן. כך במלחמתו העיקשת בתקשורת העוינת והשקרית (גם שם...), כך בנחישותו לסלק מהגרים לא חוקיים וכך בשורה ארוכה של נושאים. בעוד ההצהרות של אנשי ממשלו וגם שלו עצמו הן מאוד חיוביות מנקודת ראותנו, משהו מעיב, מעין עננה, שאת מקורה אנו מזהים על נקלה.

מאחר שכותרת המאמר מדברת בעד עצמה רוצה אני לפתוח דווקא בביקורת אותה אני שומע מרבים. גם יהודים הנוטים לסמוך על משה פייגלין טוענים, במידה לא מועטה של צדק יש לומר, כי ברמה הפוליטית/אסטרטגית נחל משה כישלון חרוץ למעלה מחמש עשרה שנה ובכל הקריירה הפוליטית ציבורית שלו.