מי קלקל שמם הטוב של שופטי הפרס

איך בכלל התקיים השיפוט על-ידי שופטים שלא נבחרו על-פי התקנות? איך זה לא התגלו אותם רבבים שאחד מהם אף צוין בשאלון שהוגש לשופטים? והמוזר מכולם: איך נזכרו בכל התקלות הללו רק אחרי שכבר הסתיים הטקס, נבחרו הזוכים ואף שולמו חלק מן הפרסים.

חבר מביא חבר

אין לי מידע אישי בנושא. יש לי היכרות מה עם יוסי שריד ויותר מזה עם רעייתו דורית שהייתה חברה לעבודה שנים רבות בידיעות אחרונות. אף שאיני מסכים עם השקפת עולמו של שריד, אני מוכן לשים נפשי בכפי ולטעון שתוכו כברו ואין בו רבב. החשד העיקרי שיש לי לגביו בפרשה זו הוא שבחר בחתן הפרס מתוך שיקולים פוליטיים לא פחות משיקולים ספרותיים. אבל זה לגיטימי.

לגבי השופט השני, אריאל הירשפלד, שנתפס ב"ניגוד עניינים" אני יכול לומר: בוקר טוב אליהו. אנו עדים מזה שנים, מפרס לפרס, ששופטי היום הם הזוכים של מחר והזוכים של מחר יהיו חבריהם של השופטים מחרתיים שגם להם חברים. כי בעולמנו הספרותי חבר מביא חבר וזו דרכו של עולם.

אך יש לי השערה בכל זאת מה קרה כאן. זוהי השערה ספרותית ששאבתי אותה מאחד מגדולי הסופרים הצ'כיים, קארל צ'פק.

ממציא הרובוט

צ'פק התפרסם בעולם בעיקר תודות למחזה ר.או.ר. שהוא מחזה עתידני, המתאר עולם בו מייצרים רובוטים דמויי אדם. צ'פק, שמגיעה לו זכות היוצרים על המונח "רובוט", מתאר מרד של הרובוטים האנושיים המבקשים להכיר בהם כיצורים אנושיים בעלי רגשות וזכויות. מחזה זה הוצג בארץ נדמה לי בתיאטרון "כהל" עליו השלום.

לפני שנים רבות קראתי הומורסקה (כך קראו אז לפיליטון או לסיפור מבדח) מפרי עטו שנשאה את השם "האיש שקילקל את כל העיירה". לא הצלחתי למצוא עותק של הסיפור אבל עיקר תבניתו זכורה לי היטב ואספרו כאן. יהיו בתיאור אי-דיוקים לעומת המקור, אך נדמה לי שאהיה נאמן לרוח הסיפור המקורי.

עיירה שכולם בה הגונים

צ'פק מספר על עיירה נידחת שתושביה התפרסמו בהגינותם כי רבה. הם דאגו לכך שכל מי שעובר בעיירה יידע עד כמה הגונים הם. ולא הסתפקו בכך - הם הפיצו את דבר ישרותם בכל הארץ והכל ידעו: כאן מרכז ההגינות.

ואז החליט ליצן כלשהו לתקוע סיכה בבלון המנופח של העיירה ההגונה. אמר ועשה. כתב מכתב לראש העיירה בו נאמרו לערך הדברים הבאים:

אדוני ראש העירייה. אני חייב חוב של כבוד לאחד מתושבי עיירתך המכובדת. אני יודע שכל האנשים בה הגונים אך אני חייב את החוב למשפחה מסויימת שזהותה אינה ידועה לי. לפני שנים רבות, בהיותי נער חסר פרוטה, התהלכתי יחף בלילה גשום והגעתי לאחד מבתי העיירה. דפקתי בדלת והדיירים קיבלו את פניי במאור פנים. רחצו אותי, הלבישו אותי, הלינו אותי ואף נתנו לי למחרת היום סכום כסף להוצאות הדרך.

לפני שנפרדתי מהם אמרתי להם משפט שרק אני והם יודעים את תוכנו. באמצעות משפט זה אני מבקש לאתר את גומלי החסד עמי. משפט המפתח נתון בתוך מעטפה חתומה המצורפת בזה. אני מציע שתפרסם את מכתבי בכל רחבי העיירה, תעמיד קלפי במרכז העיר אליו יטילו גומלי החסד עמי מעטפה ובה משפט המפתח. אתה אדוני ראש העיירה תפתח אז את מכתבי החתום ותשווה למכתבים שיוטלו לקלפי. וכך תגלה מי הראוי לפרס הגדול שאני מתכוון להעניק בסך מיליון דולר.

הסוד עבר מפה לפה

ראש העיירה התרגש מאוד ומיהר לפרסם את המכתב ברחבי העיירה. את המעטפה החתומה שמר תחילה בכספת. אך לאחר כמה ימים גבר עליו ייצרו, פתח את המעטפה ואף סיפר על תוכנה לאשתו: "בבוא היום כשאתעשר אשיב לכם כגמולכם" - היה משפט המפתח. הוא השביע את אשתו. האישה לא גילתה לאיש וזו סיפרה רק לאחותה בתנאי שלא תספר לאיש ותוך כמה שעות כבר ידעה כל העיירה, "בסודי סודות" כמובן, את תוכן המעטפה הסגורה.

הקלפי, שהיה ריק בימיו הראשונים להצבתו, התמלא עד מהרה במאות מעטפות.

כולם גומלי חסד

בבוא היום פתח ראש העיירה את הקלפי והוציא מעטפה אחת ופתח אותה: "בבוא היום כשאתעשר אשיב לכם כגמולכם". וכך גם היה כתוב במעטפה השנייה והשלישית והחמש מאות. איש מאנשי העיירה לא יצא נקי.

ומאז יצא שמה של העיירה למרחוק כעיירה של אנשים לא הגונים. והליצן שיזם את התעלול חיכך ידיו בהנאה.

זהו המשל.

והנמשל?

עד כה נחשבו שופטי הפרסים כאנשים הגונים ונקיים מכל רבב. ואולי איזה ליצן חמד לצון והחליט להוכיח את ההפך.