דוד גרוסמן כועס. הישראלים, הוא טוען
במאמרו מן ה-17.06.09, מקבלים באדישות את "חיינו התקועים, נטולי התקווה... מתכרבלים... בחרדות, רפיון וצדקנות", מתמסרים ל"חידלון", ו"מתבצרים... בעילפון מתוק שנוסכות (בנו) פעימות הלאומנות, הצבאיות, והקורבניות". הם מתכחשים "לצרכים הלגיטימיים והתביעות הצודקות של הפלשתינים" ומסרבים להיענות למציאות "הדורשת גמישות ותעוזה וחזון". הם מסרבים לעשות כל "צעד ממשי לקראת שינוי אמיתי של התודעה", כדי להשיג שלום עכשיו.
אפשר היה לצפות מסופר כגרוסמן, מאב שכול וכואב, שאת תסכולו על היעדר שלום יביע לא רק בהטלת האשמות גורפות על "רוב הציבור הישראלי", אלא יציע גם כמה תובנות שיסבירו למה אין לנו, כדבריו, "היכולת להגיע אל השלום", מה עלינו לעשות, כיחידים וכציבור, כדי להביא ל"שינוי אמיתי של התודעה", ולאיזה שינוי בדיוק הוא מצפה.
אפשר היה לצפות שגרוסמן לא יסתפק בתלונות על הישראלים ועל הפלשתינים, על כך שאינם "מבינים באמת, באופן עמוק, מה פירושו של שלום", אלא שיסביר מהי בדיוק "האופציה הזאת של שלום אמיתי" שהוא חוזה, והאם גם מרבית הפלשתינים שותפים לה, או שיש להם "חזון" אחר לחלוטין - אולי במקרה ה"חזון" של חמאס.
אם אכן, כטענתו, "רוב הציבור" הישראלי אינו מסוגל "להתעלות אל הרוח החדשה שמחולל בעולם הנשיא אובמה", למה לא יתארו אנשי רוח כמוהו מהי בדיוק הרוח הזו וכיצד "מתעלים" אליה. מה, למשל, מונע ממנו ומחבריו לדעה - שולמית אלוני, יוסי ביילין, יוסי שריד, גדעון לוי, יולי תמיר ואחרים המצטיינים בכושר ביטוי וביד רבה בתקשורת - לחבר נוסח מעודכן ומשופר של יוזמת ז'נבה (הזוכה לדבריהם אפילו בתמיכת הנשיא אובמה!), כדי שהישראלים יידעו בדיוק על מה עליהם לוותר ותמורת איזה שלום - האם שלום כמו זה עם מצרים, שאינה מחמיצה הזדמנות לחתור תחת קיומה של מדינת ישראל?
ואז, לאחר שיפרסמו גרוסמן וחבריו את הצעתם הנדיבה, נראה נא כמה מנהיגים פלשתינים או ערבים מוכנים לקבלה - האם כמספרם הזעום של אלה שקיבלו את יוזמת ז'נבה? ואם יתברר כי אפילו הצעה נדיבה זו אינה זוכה בתמיכה ערבית גורפת - נראה נא האם יודו סוף סוף גרוסמן וחבריו, כי הם דורשים מן הישראלים לשחק שח עם עצמם וטופלים עליהם האשמות בדבר סרבנות שלום, רק מפני שאינם מוכנים להשתתף במשחק האשליות שלהם.
אם רוב הציבור אינו מסוגל "להתעלות", כרצון גרוסמן, אולי זה מפני שאנשי הרוח והוגי הדעות "רודפי השלום" אינם מציגים בפניו חזון מתקבל על הדעת של שלום אמת. הם רק חוזרים שוב ושוב על המנטרה "שלום עכשיו", המתעלמת מן המציאות של היעדר פרטנר אמין לשלום. אולי הציבור למד, בצדק, להיות ספקני, אחרי שכל ניסיונותיהם של אנשי שלום האינסטנט הכזיבו, מאוסלו דרך ההסכמות של עמי איילון וסרי נוסייבה, הוויתורים המפליגים של אהוד ברק בקמפ דיויד ובטאבה ועד הוויתורים של ביילין וחבריו ביוזמת ז'נבה. כל הניסיונות האלה לא זכו בהסכמה רבתי אצל מנהיגי הפלשתינים, ולא רק שלא קירבו את השלום, אלא דווקא הרחיקו אותו וגרמו לשפיכות דמים גוברת.
אולי כדאי גם שגרוסמן ועמיתיו, הטוענים כי זכויות אנוש הם בראש מעייניהם והבזים ללאומיות הישראלית, ישאלו את עצמם באיזו מידה קשור אובדן האמינות של "מחנה השלום" לעובדה שהם מקדישים את כל מרצם ולהטם המוסרי לתמיכה בהקמתה של מדינה פלשתינית, גם אם זו תהיה מדינת חמאס נוסח אירן - מדינה לאומנית, פשיסטית וגזענית, שתסכן לא רק את שלום ישראל, אלא תפגע קשות בזכויות אזרחיה. נראה כי זכויות האדם הערבי אינם מעסיקות במיוחד את גרוסמן וחבריו, למעט הזכות הפוליטית להגדרה עצמית.
תמיכה במדינה פלשתינית ביהודה ושומרון בתנאים הנוכחיים מלמדת משהו על תפיסת המציאות של מר גרוסמן. מדינה כזו, שעליה ישתלט חמאס עד מהרה ויאסור מלחמת טילים על ישראל, תאלץ את ישראל לכבוש מחדש את "הגדה המערבית". זו תהיה, כפי שלמדנו ממבצע "עופרת יצוקה", מלחמה עקובה מדם, שתפיל עשרות אלפי קורבנות ותאלץ מאות אלפי פלשתינים לברוח לירדן. חזון גן העדן של שתי המדינות יהפוך אז לחלום בלהות, לא רק לישראלים, אלא אפילו יותר - לפלשתינים, שלרווחתם דואגים כל כך חוזי השווא של השלום הסובבים את גרוסמן.
