ועדת ערר בנוגע להיטל השבחה רשאית לאמץ הסכם פשרה בין הרשות המקומית לבין היזם - קובע (17.11.17) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
יגאל מרזל, בפסק דין ראשון מסוגו.
עד שנת 2008 קבע במפורש חוק התכנון והבנייה, כי הרשות ובעלי הקרקע רשאים להגיע להסכמה על גובה ההיטל. תיקון 84 לחוק קבע, כי גובה ההיטל יהיה לפי לוח שומה או בהתאם להכרעת השמאי המכריע, ועדת הערר או בית המשפט. מכאן עלתה הטענה, כי המחוקק הוציא מכלל אפשרות את ההגעה להסכמה בין הרשות ליזם, כאשר היא מבוססת על שיקולי סיכון-סיכוי של הצדדים.
אולם מרזל קובע שגם כיום רשאית ועדת הערר לאשר הסכם שכזה, בתנאים אותם הוא מונה בהמשך פסק הדין. הוא אומר, כי לוועדת הערר יש סמכות טבועה לאשר פשרות, בשל היותה גוף מעין-שיפוטי. ניתוח התיקון לחוק מוביל את מרזל למסקנה, כי אין הוא שולל ממנה סמכות זו. מטרתו היא אומנם לאפשר גביית מס אמת, אך יש חשיבות בעידוד הצדדים להגיע לפשרות בכלל ובדיני מיסים בפרט. מתן סמכות לוועדת הערר לאשר הסכמי פשרה מאזנת בין שיקולים אלו.
המחוקק הגיע למסקנה שקיימת בעייתיות בהגעה להסכמי פשרה בלתי ראויים, ולכן מנע אותם בשלב המינהלי - אך אין הדבר נכון לגבי ועדת הערר, סבור מרזל. זו, בהיותה גוף מקצועי ומעין-שיפוטי, יכולה להבטיח שיאושרו רק פשרות ראויות. הדבר ייעשה בתנאי שהבקשה לאישור ההסכם תהיה מפורטת ומנומקת, וכך גם ההחלטה האם לאשר אותה. ועדת הערר גם צריכה להגיע למסקנה שמדובר בפשרה ראויה וסבירה בנסיבות המקרה, ושהיא נובעת ממחלוקת ממשית. עוד קובע מרזל, כי הפשרה צריכה לחלק בצורה סבירה את הסיכונים בין הרשות לבין בעלי הקרקע, וכי יש לוודא שההסכם אינו פוגע בשוויון בין הנישומים ואינו סותר ממדיניותה של ועדת הערר.
מרזל אישר הסכם פשרה בין עיריית ירושלים לבין חברת מ.ד.מ מזרחי יזמות ובנייה וחברת ג.פ.ח.מ בנוגע לשטח בעיר. הדרישה המקורית של העירייה עמדה על 7.8 מיליון שקל, ובהסכם נקבע ששתי החברות ישלמו 2.25 מיליון שקל. ועדת הערר סירבה לאשר את ההסכם, אך כאמור מרזל הפך את החלטתה. את החברות ייצגו עוה"ד עודד רביבו ורועי שטינמיץ, את העירייה ייצגה עו"ד בתיה בראף-מליכזון, ואת היועץ המשפטי לממשלה - עו"ד מורן בראון.
