לא למדנו כלום

אתמול היה התשיעי בנובמבר, "ליל הבדולח", בו שטף את כל גרמניה, בשנת 1938, גל של פוגרומים: שריפה ופיצוץ של בתי הכנסת, פריצה לבתי עסק, מעצרים, רציחות. היה זה ליל-עליית-מדרגה לקראת שלב ההשמדה הגמורה של היהודים, "הפתרון הסופי" בשפתם הארורה.

אני הייתי נותן ליום הזה שם נוסף: "יום העיוורון היהודי", קוצר ראות שהופגן שוב ביום הזה, השנה, במינכן שבגרמניה וגם בירושלים.

במינכן נחנך אתמול מרכז יהודי חדש - בית כנסת, אולמות, מוזיאון, הגדול בגרמניה. כמה ימים לפני כן נתגלה קשר ניאו-נאצי להטמין פצצה בזמן האירוע ולגרום להרג רב. הטקס התקיים, בעוד גל אנטישמי גדול גואה שוב בגרמניה, ובכ"ז - בטקס, בו דיבר גם נשיא גרמניה מלים גבוהות, אמר ראש הקהילות היהודיות: זהו שלב נוסף בתהליך שבו יהודים שוב ירגישו בגרמניה - בבית.

ובאותו היום, בירושלים, החליטה ממשלת ישראל לעשות עיסקת-שבויים-וגוויות עם הנאצי הערבי נסראללה, שבכוחה להפוך אותו למנהיג המלחמה הפלסטינית בישראל ולגבות בעתיד מחיר דמים בל ישוער. כאילו החלטנו להוכיח לו, ולכל העולם הערבי, כי צדק בכנותו אותנו ואת צבאנו "קורי עכביש", וכאילו שכחנו את חללי עיסקת ג'בריל ואת חלקה המכריע בפרוץ האנתיפאדה הראשונה, שממנה התגלגל הכל, כולל אלף וחמש מאות נרצחים יהודים.

התשעה בנובמבר 1938 לא נפל על היהודים בהפתעה. היטלר עלה לשלטון ב-30 בינואר 1933, וכך היו להם כמעט שש שנים לצאת ולהינצל, ואפשר היה לצאת, ובשנים ההן גם היה לאן לצאת, אבל הרוב העדיף לעצום את עיניו ולהשלות את עצמו.

גרוע מזה, כמו שכאן ועכשיו נמצאים יהודים מופרעים - פרסים, ביילינים, אבנרים - המפייסים את האויב, מלמדים עליו זכות וקוראים להיכנע לתכתיביו, כך היה בגרמניה. ברבעון "נתיב" ממאי 1995 נתפרסם מאמר שכותרתו "יהודי גרמניה לימינו של היטלר" ובו גילויים מסמרי שיער, וגם מאלפים מאד.

כבר בחודשים פברואר ומרץ 1933 סולקו יהודים ממשרותיהם, חנויות נבזזו, והיו פגיעות לאלפים בגוף ובנפש. בראשון לאפריל הוכרז חרם כלכלי, בויקוט, על היהודים וב-7 באפריל נחקק חוק המבטל את זכויות האזרח שלהם. בעולם, ובעיקר באמריקה, קם גל מחאות אדיר נגד המשטר הנאצי, שעוד היה בחיתוליו והשתדל מאד להרדים את העולם . אי לזאת, טען דובר לשכת הקנצלר היטלר במצח נחושה, שכל "סיפורי הזוועה" האלה אינם אלא שקרים גסים, והרמן גרינג טען, שאם היו מקרים בודדים בהם אנשי הס.א. היכו יריבים פוליטיים, ובהם יהודים, הללו נענשו וסולקו מן המפלגה. גם לשכת המפלגה הנאצית, זו שקלגסיה במדים החומים עמדו בגלוי במשמרות לפני החנויות היהודיות, פרצו לבתים, הכניסו למחנות ריכוז, היכו והשחיתו - הוציאה גילוי דעת שבו דרשה "שלא תיפול ארצה אפילו שערה אחת מראשם של היהודים..." היטלר היה צריך זמן כדי להכין את המלחמה, בה יושמדו היהודים וייכבש העולם. ומי עזר לו בכך? הקורבנות בעצמם. שימעו - ותצילנה אוזניכם:

ההתאחדות הציונית בגרמניה כתבה: "כבר ב-17 במרס הרמנו את קולנו בגינוי חד-משמעי של התעמולה האנטי-גרמנית בחו"ל. מחינו נגד הסיפורים על מעשי הזוועה השקריים שבוצעו כביכול נגד יהודים, ואשר כל כוונתם היא לשרת אינטרסים פוליטיים של מדינות אחרות...".

והביטאון הרשמי של "ההתאחדות המרכזית של אזרחים גרמנים בעלי אמונה יהודית", ה-'c.V/gazette כתב ב-30 במרס 1933: "אנו 565,000 יהודי גרמניה מוחים נמרצות נגד מסע הכפשה אנטי-גרמני המבוסס על סיפורי זוועה חסרי-שחר הנעשים כביכול כנגד יהודים בגרמניה, המופצים בעולם. אנו, יהודי גרמניה, כואבים כאחינו הגרמנים כל מילה הנכתבת והנאמרת נגד שמה הטוב של ארצנו, מולדת אבותינו ומכורת ילדינו. אנו דוחים בשאט נפש את מסע השקרים על גרמניה ועל ממשלתה הנבחרת בבית ובחוץ-לארץ...ההתאחדות שלנו היא חלוצת האידיאל הגרמני, חלוץ האוהב את המולדת, הקורא לעשרות אלפי יהודים גרמניים לשאת את דגלה של המולדת ולהפיץ את מסר הגרמניות במחשבה ובמעשה".

בחיפה יש בית ספר ע"ש דר' ליאו בק, נשיא איחוד הרבנים בגרמניה, בית ספר שמאלני, וכנראה לא במקרה. שימעו, מה כתב ליאו בק: "המהפכה הגרמנית הלאומית נאבקת בשתי חזיתות: מאבק נגד הבולשביזם ושיקומה של המולדת הגרמני. מהו יחסה של יהדות גרמניה אל שני יעדים אלה? בולשביזם הוא תנועה אתיאיסטית, האויב המר ביותר של היהדות: חיסולה של האמונה הוא חלק מסדר-יומו. יהודי ההופך בולשביק הוא משומד. שיקומה של גרמניה הוא אידיאל נעלה, המקובל על כלל יהודי המולדת הגרמנית. אין עוד ארץ באירופה בה הקשר בין יהודים למולדתם הוא כה חזק ואינטימי...".

לשיא הגיעה "הליגה להגנה בפני אנטישמיות" מברלין, שכתבה: "כל הסולד מתעמולה אנטישמית חייב להביע את סלידתו בעת ובעונה אחת, ועל אותו היסוד, מתעמולה כזאת נגד גרמניה", כלומר, אמירת האמת על המשטר הנאצי היא כמו תעמולה אנטישמית...

והיה גם ארגון של יהודים ספרדים. נשיא ארגון היהודים הספרדים בברלין כתב: "במהלך התקופה שבה נוהלה תעמולה בחוץ לארץ בדבר מעשי זוועה, כביכול, שנעשו נגד יהודי גרמניה, אף לא תלונה ולו מחבר אחד של הקהילה הגיעה למשרדי. חברינו והארגון שאני מתכבד לעמוד בראשו, ממשיכים ליהנות מהכנסת אורחים גרמנית שלא היתה ואין נדיבה ממנה, עובדה שאני מאושר לציינה בזאת..."

עתון "ההתאחדות המרכזית" היהודית סיכם: "אנו, יהודי גרמניה, ניצבים ללא היסוס כתף אל כתף עם אחינו הגרמנים על מנת להדוף את גל השקרים. כל האירגונים וההתאחדויות היהודיים הגדולים, ובראשם הפדרציה של החיילים היהודיים לוחמי החזית, ההתאחדות הלאומית של יהודי גרמניה, ההתאחדות הציונית, אירגון הקהילות הפדרלי, רבני גרמניה ואין ספור קהילות גדולות כקטנות פרסמו גילויי דעת ובהם הכשה גמורה של סיפורי הזוועה, חסרי היסוד".

"נתיב" מחזיר אותנו לכאן ולימינו אנו: "הקריאה במסמך פתטי זה, עדות טרגית לכושרו הבלתי-נדלה של היהודי לרמות את עצמו, תמיד ובכל מצב, מעלה כמעט מאליה השוואה בין אז לעתה. מבצע פירוקה של מדינת ישראל ומסירתה חלקים-חלקים למבקשי נפשה, הידוע בכינויו "תהליך השלום", כרוך במסע שיטתי של העלמת כוונות הערבים כלפי ישראל מידיעת הציבור. הן השלטון והן רובם המכריע של כלי התקשורת שותפים בהעלמת גילויי האנטישמיות הארסית המתפרסמת בעיתונות במדינות ערב המנהלות באותה עת ממש משא-ומתן "לשלום" עם ישראל, קל וחומר במצרים, מרכז האנטישמיות העולמי".

ההתנהגות המבישה הזאת של הנהגת יהודי גרמניה לא רק שסייעה למשטר הנאצי לעמוד על רגליו ולפרוש מסך עשן שבחסותו בנה את מכונת המלחמה וההשמדה שלו, היא גם לימדה את הנאצים הגרמנים את שיטת שיתוף הפעולה של הקורבנות בהשמדת עצמם, שיטה אותה פיתחו לדרגת אמנות בתהליך ההשמדה.

פרשת קסטנר היא אך דוגמא בולטת אחת, מחרידה במיוחד.

כשאני שומע את שמעון פרס מגן שוב ושוב על ערפאת, מחפה עליו, מטשטש את דבריו החמורים ביותר, מנקה אותו מאחריות - גם מול קטגוריו האמריקנים! - אני רואה לנגד עיני את יהודי גרמניה בשעתם המכוערת ובקלונם. כשאני קורא על מעללי חבורת ג'נבה הסוטה והמופרעת, ובתוכה סופרים נחשבים, אישי ציבור לשעבר, פרופסורים - ליאו בקים כולם - אני רואה לפני את המנהיגים הכושלים של יהודי גרמניה, שחשבו באיוולתם ובקוצר ראייתם, שאם יהפכו את עצמם למשת"פים של מישטר הרשע, הם יתחמקו מגורלם.

התשעה בנובמבר 1938 היה צריך להזכיר להם, כמה טעו. אבל גם אחריו, היו שיכלו להימלט ולהציל את עצמם, ובחרו להישאר.

כשאנו מדברים על "קוצר ראייה", הכוונה היא לטווח הראייה. הליאו בקים קנו אולי כמה שנים של רדיפות על אש נמוכה במחיר של השמדה טוטאלית, תשע שנים יותר מאוחר.

הוזי השלום שלנו ישיגו אולי שלוש עד חמש שנים של שקט יחסי ורגיעה כלכלית, לפני שהערבים יסתערו על היעדים הבאים - גבולות 47' והחדרת מליוני פליטים לקו הירוק, בדרך אל "הפתרון הסופי", וכל זאת באמצעות המכשיר האדיר של מדינה ריבונית ששרון מבקש לתת להם.

עיסקת ג'בריל שחררה את השרים מן הלחץ האישי הבלתי נסבל של הגברת גרוף ופדתה מן השבי שלושה חיילי נח"ל, אבל גם שילחה בעם ישראל 1,150 רוצחים ושיחררה את תהליך המרד וההתקוממות הקרוי היום "אינתיפאדה": קונים הקלה קטנה מיד, "עכשיו", תמורת אסון לאומי עוד מעט.

וכך, באותו תאריך, ה-9 בנובמבר, קנתה לה אתמול הממשלה רגיעה לרגע מן הלחץ של משפחת טננבאום ומשפחות החיילים שנחטפו ונרצחו, תמורת מארה במימדי קטסטרופה, הצפויה לנו, חלילה, מהמלכתו של נסראללה כמנהיג כל-ערבי וכמצביא עליון של הפלשתינים במלחמת-השמד נגד מדינת ישראל. שחרור 400 מחבלים פלשתינים לטובת ראש הכנופייה הלבנוני הזה יחולל לא פחות מזה, ואת זאת ניתן היה לראות אתמול, אבל הרוב בממשלה לא רצה לראות. כמו המנהיגים היהודים הכושלים בגרמניה.

לא למדנו כלום.