ה"שָׁלְפן" מהבית הלבן

האסטרטגיה של אובמה, שעיקרה צמצום הכוחות בעירק ותגבור אלה שבאפגניסטן, הולכת ומתבררת כאסטרטגיה בלתי מוצלחת, על כל פנים לא לטווח הקצר שבו תלה אובמה תקוות. כישלון זה, שנמשך כבר חצי שנה מאז שנכנס לבית הלבן, מצטרף לכישלון אחר – הפעלת הלחץ על אירן, כדי שתחדל לפתח נשק גרעיני. כאן הכישלון גדול עוד יותר, כי הוא מתקשר לתקוות הגדולות שעורר נאום קהיר לפתיחת דף חדש ביחסים בין ארה"ב ואירן, ולתחילת עידן של הידברות והסכמות במקום לחץ וסחיטה. אירן דחתה בבוז את ידו המושטת של אובמה, ויחסה השלילי למערב ולרעיונות הליברליים שהוא מייצג, הומחש לעיני העולם כולו באופן שבו טיפל שלטון האייתוללות בהפגנות ההמונים האירניים שוחרי הרפורמה, החופשיים והליברלים, אלה שכיוון התפילה התרבותי שלהם אינו מכה אלא לונדון, ניו-יורק ופריז. בשבועות האחרונים מצטיירת אירן כדיקטטורה איסלאמית חשוכה, אלימה ומסוגרת, אשר שליטיה הם ההיפך הגמור מאלה שאובמה יכול להרשות לעצמו להצטלם עמם.

פתיחת דו-שיח תרבותי איתם נראית רחוקה מתמיד, וגם מצב זה נתפס ככישלון של אובמה, שתלה תקוות רבות בדו-שיח אשר יחליף את המדיניות הכוחנית של בוש.

לבעיות אלה עם העולם האיסלאמי יש להוסיף את האכזבה הגדולה מריסונה של צפון-קוריאה, שלמרות כוונותיו הטובות של אובמה – ביצעה ניסוי בפיצוץ מתאן גרעיני רב עוצמה, ומתקדמת בצעדי ענק בשיפור מערך הטילים שלה לטווח קצר ובינוני. הראשונים מאיימים על דרום-קוריאה ועל יפן, והאחרונים – על אלסקה, מדינה של ארה"ב. הטכנולוגיה לבניית טילים בליסטיים ארוכי טווח, שבכוחם להגיע לכל נקודה בגלובוס, מצויה בידי הצפון-קוריאנים, וחמור יותר: החוצפה של הדיקטטור השולט בה גדולה מספיק כדי לשגר לארה"ב ברכת "יום הולדת שמח" ב-4 ביולי בצורת מטח טילים – שיגור שהוא הפרה בוטה של החלטות מועצת הביטחון. נראה שארה"ב אינה מסוגלת לרסן מדינה סוררת זו, וגם בעניינה נראה אובמה כנכשל כישלון חרוץ.

גם הכלכלה האמריקנית אינה משתפרת בקצב שאובמה קיווה לו. למרות שיפור מסוים בשוק הפיננסי, האבטלה בארה"ב גוברת, והגידול בשיעור המובטלים – שבאזורים מסוימים מגיע לכדי 20 אחוזים – מעיב על הפופולריות של הנשיא ושל תוכניתו הכלכלית.

כיום נשמעת סיסמת הבחירות שלו "כן, אנחנו יכולים" – רחוקה מאוד מן המציאות, וכושרו הרטורי, מרשים ככל שיהיה, ככזה שאין די בו כדי להביא לו את ההצלחות המקוות.
בשנה הבאה יתקיימו בארה"ב בחירות אמצע התקופה, שבהן נבחרים חלק מחברי הקונגרס והסנאט, ואכזבה ציבורית רחבה מביצועי הממשל בכלכלה ובמדיניות החוץ עשויה להביא לצמצום התמיכה במפלגה הדמוקרטית ולגידול במספר הנציגים הרפובליקנים בגבעת הקפיטול. מצב פוליטי כזה יקשה עוד יותר על הנשיא לנהל את מדיניותו, ולכן הוא זקוק להישג מהיר, כזה שיאפשר לו להופיע בקהל עם עלה תאנה גדול מספיק לכיסוי כישלון המדיניות שלו בעירק ובאפגניסטן. זהו ההסבר לאינטנסיביות שבה עוסקת אמריקה בסוגיית השלום בין ישראל לבין העולם הערבי, וללחץ שהיא מפעילה על ישראל בנושאים כמו הבנייה בהתנחלויות, המאחזים והרחבת השטחים המיושבים ביהודים בתוך ירושלים המאוחדת.

העובדה שנתניהו הופתע מההתנגדות האמריקנית לבנייה בירושלים מלמדת שלא הייתה פנייה אליו מאחורי הקלעים בעניין זה, ומוכיחה עד כמה מדיניות הבית הלבן בנוגע לישראל היא אימפולסיבית, שטחית, "שליפה" ללא חשיבה מעמיקה, והולמת את רצונות ודרישות של העולם הערבי והאיסלאמי. אובמה זקוק בדחיפות למשהו שעליו יוכל להצביע כעל הצלחה, ועתידה של ישראל, ביטחונה, ריבונותה ושליטתה בבירת ישראל ההיסטורית, עלולים להיות המטבע שבו ישלם את מחיר ההצלחה הזאת. האם תיכנע ישראל בפני המכבש האמריקני הסולל לאובמה את דרכו המדינית הלא-ברורה, הלא-מגובשת והלא-מוצלחת, או שתעמוד על זכויותיה, ענייניה, ביטחונה וריבונותה על בירתה, ללא קשר עם כישלון מדיניותו של אובמה באפגניסטן, בעירק, בצפון קוריאה ובכלכלת ארה"ב?

במאמר קודם נדונה החלטת שר התחבורה, ישראל כץ, לשנות את שמות היישובים בשלטי הדרכים לשמות עבריים – בכל לשון שבה הם כתובים, תוך התמקדות בירושלים, שבערבית מופיעה כיום בשלטי הדרכים הרשמיים של מדינת ישראל בשם "אלקודס". לכל בר-דעת ברור, שאין זה עניין טכני בלבד אלא הצהרה ישראלית-יהודית, כי הכיבוש האיסלאמי תם (דבר שקרה לפני 90 שנה, במלחמת העולם הראשונה) וכי הגיע הזמן להכריז בשער בת רבים על ירושלים כעיר יהודית.

התקשורת הישראלית שכחה את הנושא אחרי יום אחד, אך לא כך התקשורת הערבית. זו עוסקת בעניין ללא הרף, וכותב שורות אלה הוזמן מספר פעמים להופיע בה לדיון על כך – בערבית. להלן תמליל הדיון בנושא ביני לבין ח"כ מוחמד ברכה, כפי ששודר לאחרונה בתחנת בי-בי-סי בערבית (במיוחד ראוי לשים לב לרמיזה של ח"כ ברכה בדבר הזמניות של מדינת ישראל):

מראיינת: ואיתנו בשידור חי מתל אביב, לדיון בנושא זה, מרצה באוניברסיטת בר-אילן – ד"ר מרדכי קידר, וכן איתנו בשידור מנצרת חבר כנסת מטעם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון – מוחמד ברכה, שלום לשניכם. תחילה, איתך, ד"ר מרדכי, מה ההצדקה לכך שישראל משנה רק את שמות הערים הערביות?

קידר: זה לא שינוי, זוהי חזרה אל השמות הקודמים, עד הפלישה האיסלאמית לארץ זו, שכן אנו שבנו לארץ זו אשר הייתה ארצנו כבר לפני 3,000 שנה, כאשר שבטי הערבים היו בחיג'אז (בחצי האי הערבי), והם אלו אשר שינו את השמות לשמות ערבים. אנחנו, כיוון שחזרנו אל ארצנו המקורית אשר ממנה גורשנו ללא הצדקה, עלינו לשוב אל השמות המקוריים של המקומות הללו ובמיוחד ירושלים אשר הייתה כבר לפני 3,000 שנה בירת היהודים, כאשר האחרים היו במדבר.

מראיינת: טוב. מר מוחמד ברכה, אתה עימנו מירושלים, ולא מנצרת כפי שציינתי. זהו, אם כן, נושא הנוגע בזהות או שינוי שמות בלבד של הערים הללו? הישראלים רואים זאת כהשבת השמות ההיסטוריים של הערים הללו לאחר הפלישה הערבית האיסלאמית אליהן – מה דעתך?

ברכה: אלמלא היה הדבר קשור בהחלטת ממשלה, הייתי רואה בו עניין טיפשי. אך האמת היא שהוא מבטא את המנטליות הגזענית שפשתה בחברה הישראלית ובמקבלי ההחלטות בה. מה משמעות המתקפה נגד ההיסטוריה ונגד שמות המקומות? האם הפלשתינים בישראל יגידו אחרי קבלת ההחלטה הזו שהם הולכים ל"ירושלים"? אנו נמשיך לומר: "אנו הולכים אל אלקודס ואל אלנאצרה ואל שיפאעמר ואל עכא ואל יאפא". אני חושב שההחלטה הזאת מבטאת, בנוסף לגזענות, היעדר אמון של הממסד והממשל הזה בעצמו ובנרטיב שלו, ושהוא רוצה לכפות את הנרטיב שלו בכפייה על העם המקורי של הארץ הזו. כתיבת השם העברי באותיות ערביות, כשיש למקום שם ערבי באותיות ערביות – היא דבר שנראה בזוי. לאחר שהמקום הוחרם, עכשיו הם מנסים לכבוש ולהחרים את שמותיו. המשחק בהיסטוריה אינו עניין פעוט, כי מי שמשחק בהיסטוריה ימצא את עצמו בסוף בפח הזבל של ההיסטוריה.

מראיינת: ד"ר מרדכי, מה ישראל תורמת לעצמה בהחלטה זו? האם אינה ממעיטה את הגיוון התרבותי בתוכה?

קידר: יש גיוון תרבותי, וחבר הכנסת מוחמד ברכה הוא ההוכחה הגדולה ביותר לגיוון הזה, מכיוון שהוא יושב בכנסת הישראלית, יונק משדי המדינה הזו ונושך את הפטמות. אך עלי לציין, שיש ערבים ומוסלמים רבים אשר...

מראיינת: אך המדינה הזו, כמו שציינת ד"ר מרדכי, הוא יונק משדיה אך היא מסרבת להכיר בעצמה כאמו. הוא לא נהנה מכל הזכויות, ייתכן שהוא הבן הלא רצוי?

קידר: אחותי, יש מי שמכחיש שהארץ הזו הייתה יהודית, במיוחד במגזר האיסלאמי ובתנועה האיסלאמית. יש מי שאומר שהיהודים לא היו בארץ הזו. איפה היה ישו הנוצרי אשר נולד כיהודי, נימול כיהודי ונהרג כיהודי לפני 2010 שנים?

מראיינת: לא ניכנס לוויכוח היסטורי. הערבים הם כיום מיעוט בישראל, והם מהווים על-פי הסטטיסטיקה לפחות 20 אחוזים מתושבי ישראל, האם אין להם זכויות?

קידר: בכבוד רב, יש להם זכויות אזרחיות מלאות כמו לערבים בצרפת, כמו לערבים בספרד. האם יעלה על הדעת שערבי בספרד ירצה להחזיר את השמות הערביים שהיו בזמן הכיבוש הערבי ב"אלאנדלוס"? זה עניין שנגמר, וכך גם בארץ הזו.

מראיינת: שמע לי בבקשה, ד"ר מרדכי, הלשון הערבית אינה לשון רשמית בספרד, אך היא לשון רשמית בישראל. האם אין זה כך?
קידר: הלשון היא דבר אחד, והשמות הם דבר שונה לחלוטין. איש אינו יכול להכחיש את הזהות היהודית של הארץ הזו, אשר הייתה כזו 1,500 שנים לפני שהפכה לארץ איסלאמית, בשל תמורות ההיסטוריה. אך אנו חזרנו אל ארץ אבותינו, כדי לחזור אליה בשלמות וכדי שהיא תחזור אלינו כפי שאנחנו חזרנו אליה.

מראיינת: מוחמד ברכה, אתה חבר הכנסת הישראלית, האם לדעתך החלטה כזו, בהיקף כזה, יצליח משרד התחבורה ליישם בעצמו, או שהוא זקוק לשם כך לחוק שתחוקק הכנסת?

ברכה: זו החלטה של משרד התחבורה האחראי לשילוט בדרכים, הבעיה אינה בעיית שלטים. לדעתי, מי שרוצה לכתוב את ההיסטוריה על-ידי שלט - והשלט הוא עניין זמני - ההיסטוריה שלו, הנרטיב ההיסטורי שלו, יהיו בהכרח זמניים. אנחנו לא אורחים של אף אחד בארץ הזו, על כולם לדעת זאת, והדבר ידוע. כאשר מהגר מגיע לארץ הזו ייתכן שנגיד לו ברוך הבא, וייתכן שנגיד לו שיילך מפה. אבל אנחנו בארצנו ובמרחב שלנו ובהיסטוריה שלנו.

מראיינת: מה תעשו בנוגע להחלטה הזו?

ברכה: אנחנו בהיסטוריה שלנו, ואם יש מי שהוא זמני בארץ הזו – זה לא אנחנו. הממסד יכול לכפות את ההחלטה הזו, כמו שהוא כופה החלטות רבות. הם בעצם לא ציפו שנישאר בארץ הזו אחרי 48', אך אנו נמשיך להשתמש באותם שמות בדיבור שלנו, בכל ההוויה שלנו, בכל מגעינו ובכל שיחותינו ודיבורנו עם המדינה, וגם לא נהסס להציב שלטים מתאימים בכפרינו ובערינו ובכניסות אליהם. אנחנו לא צריכים רשות מאף אחד, לא מומחה למזרח ולא מומחה למערב.

מראיינת: מר מוחמד, אתה אומר שאתם נמצאים בארץ, ושאתם בעלי הארץ, כמו שאמרת. עכשיו, עם ההחלטה הזו, איך אתם חשים כישראלים, האם אתם אזרחים מדרגה ראשונה או שנייה?

ברכה: לא היינו זקוקים להחלטה הזו כדי לגלות את כל הגזענות הזו בישראל. כשמופקעת אדמה, זו היא אדמתנו המופקעת. וכשלוקחים את הנתונים בעניין החינוך ושיעור ההצלחה בבגרות, הפער ברור. יש אפליה גזעית. וכשאת מדברת על האבטלה – יש גזענות ברורה, וכשאת מדברת על שירותים עירוניים וחברתיים - הגזענות ברורה, ועכשיו יש דיבור והתקפה על התרבות, הלשון והציביליזציה. אני חושב שהמתקפה הזו מוכיחה את היעדר האמון של הממסד בנרטיב שלו ושהוא רוצה לכפות אותו באמצעי כפייה ודיכוי, לא באמצעות דו-שיח, לא באמצעות ההיגיון ולא באמצעות ההסתמכות על ההיסטוריה.

מראיינת: ד"ר מרדכי, אם נושא זה יובא בפני בית המשפט לחוקה, אשר נקט בעבר עמדות בעניין השמירה על זכויות המיעוטים, ונקט עמדה אוהדת לערבים בעניין נוהלי הבידוק הביטחוני בנמל התעופה בן-גוריון - האם לדעתך הוא יעבור בבית המשפט העליון?

קידר: איני יכול לומר דבר על כך, כי בית המשפט חופשי, איש אינו יודע מה קורה בתוכו, והוא השומר הגדול ביותר על זכויות המיעוט הערבי בישראל, ואני גאה בכך, בניגוד למה שאומר ח"כ ברכה. עם זאת, עלי לציין, שיש לכנסת דרך לעקוף את החלטות בית המשפט, אם תחוקק חוק שניתן יהיה לכפותו על בית המשפט.

מראיינת: אבל, ד"ר מרדכי, מה מרגיז את ישראל אם יישארו השמות הערביים הללו? העולם כולו מכיר בישראל, ישראל אומרת שהיא מדינה יהודית, הלשון העברית איתנה בישראל, מה ייגרע מיהודיותה של המדינה, אם יהיו כמה יישובים ערביים בעלי שמות ערביים?

קידר: לדעתי, הנרטיב הפלשתיני, שאותו אימצו גם כמה ערבים בישראל, שואף למחוק את ההיסטוריה היהודית מהארץ הזו, למרות שידוע בכל העולם שארץ זו היא ארץ ישראל, ארץ העם היהודי מאז שחר ההיסטוריה, ובגלל התנהגות המוסלמים הללו, במיוחד התנועה האיסלאמית בישראל, השייכת לאחים המוסלמים, אשר רוצים...

מראיינת: אנחנו לא כאן, ד"ר מרדכי, לא אענה לך על הוויכוח ההיסטורי, ואין ברצוני להיכנס לוויכוח הזה, מפני שכאן אנו מדברים על החלטה שקיבל משרד ממשלתי ישראלי, ולא ניכנס לוויכוח היסטורי, מכיוון שזה נושא אחר, ואם תרצה להיכנס אליו, תהיה לנו שיחה אחרת בדיון הזה. תודה לך, מרדכי קידר, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, שהיית עימנו בשידור חי מתל אביב. תודה גם לך, חבר הכנסת מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, שהיית עימנו מאלקודס.