|
מנחם בגין ז"ל [צילום: אתר הכנסת]
|
|
|
|
|
קצת לפני שראש הממשלה שלנו מפנה את כיסאו לטובת ראש ממשלה אחר
אני נזכר ומזכיר ראש ממשלה אחר,
מישהו גדול שיום פטירתו היה לא מזמן,
מנחם בגין ע"ה,
הוא נקרא מנחם כי נולד בשבת נחמו.
אני מעריך את יכולותיו הרטוריות,
את החלטותיו,
את מבטו החם,
ומעל הכל, והכי חשוב,
זה את היותו בן אדם.
את הרגש החזק שלו,
הוא בכה והתרגש,
כעס והתאכזב
כמו שאר בני האדם.
זה שונה ממה שהחברה רוצה מאיתנו היום,
הם רוצים שניראה חזקים, אמיצים,
אסור לחיילים לבכות,
אסור לאנשים לטעות.
הקיפו אותו מכל עבר, אהבו אותו, נשאו אותו על כפיים,
הוא התמכר לאהבת הקהל,
אין אהבה גדולה מאהבת הקהל.
הוא נזף בשומרי ראשו שהרחיקו ממנו אישה זקנה שהביאה לו זר פרחים כשזכה,
הוא נישק את ידה,
הוא נישק את ידי כולם.
הוא לא הבין איך אפשר להתעלם מאהבה
מאישה המבקשת להודות...
על כנפי התקווה הוא החל להמריא,
הוא לא יכל לפטר אנשים לטובת אנשי שלומו
והם היו לו לרועץ.
את ממשלתו בנה והאמין שהם שם כולם אוהביו,
הוא סמך על חבריו שייעצו לו
בכלכלה, בביטחון, בהתיישבות, בשלום.
הם תמכו בו כששינה מתפיסתו והחזיר אדמה.
הם תמכו בו כשגרם לאינפלציה להמריא אל על.
הם תמכו בו כשחתם על שלום.
הם תמכו בו כשהבטיח "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".
הם תמכו בעצמם.
הם נתנו לו להאמין שהם אחריו,
אבל בליבם הם קינאו בו,
לעגו לו,
שאלו שוב ושוב את השאלה ששאל את חיילינו
"היו להם מכונות ירייה?"
להראות כמה הוא ארכאי, מנותק, לא מבין.
הוא האמין, בכל ליבו האמין, שהם אוהבים אותו
הוא ראה בהם שותפים,
הם ראו בו רק נושא כלים,
זה שיממש את שאיפותיהם ואז,
אז את התוך נאכל והקליפה נזרוק.
הרבנים שחיבקו אותו
רצו רק להגדיל את תקציבי ההתנחלויות,
את 400 עוקרי ההרים של בן-גוריון
הפכו לאלפים רבים.
צדיק, אמרו לו,
אך קרוב לוודאי שהוא היה אפילו פסול לעדות עבורם.
בתמימות הלך ביחד איתם,
ספג את השנאה עבורם.
חשב ודיבר אמת
גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי
הגדיל עליי עקב,
לא הבין את שמתקרב ובא
חברים...
עד שאתה מבין
חברים...
בגין הרגיש בודד לאחר פטירת אשתו אותה כל כך אהב,
לה אמר את דברי הנביא:
"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים".
הוא הרגיש בודד מול תוצאות המלחמה האיומה שאליה הובהל,
איך הפכו ארבעים קילומטרים לשנים ארוכות,
איך מבצע הפך לתסבוכת,
איך האהבה כבר לאט לאט נעלמת.
הוא לא ידע איך להשליך את האחריות ממנו והלאה,
הוא לא עושה דברים כאלו,
הוא ידע שבשביל החיילים זה הוא ורק הוא.
הוא הבין שהוא נבגד,
הוא הבין שהוא לבד,
הוא הבין שאת צל חללי המלחמה ישא רק אחד,
וההיסטוריה לא תשכח זאת לעד.
במשפט אחד הוא אמר "אני חש שאיני יכול להמשיך".
היום "חש" זו מילה של ילדים,
הוא באמת חש,
החשש התקיים,
אדם מפוכח כמוהו ידע את טבע האדם.
29 שנות אופוזיציה לימדו אותו
שבפוליטיקה אין חברים,
אבל הוא, כמו אחרים, סבר שלו זה לא יקרה,
והוא התבדה.
הוא יצא מישיבת הממשלה והמוני אדם הקימו קול צעקה,
הם הבטיחו כי ישבתו מול ביתו עד שישוב לכיסאו,
לא בשבילו, אלא בשבילם.
עד הערב לא נותרו אנשים כדי להפגין
בביתו הקטן שרכשו לו אוהב
(כי את ביתו הקודם מכר למען החזקת מוזיאון האצ"ל),
החליט לחזור ולהיות שוב אדם,
לנסות ולקבל את האהבה ממשפחתו,
מאלו שעליהם הוא יכול באמת לסמוך,
כי על חברים לא ניתן כבר לסמוך.
גם מכתב ההוקרה שנשלח אליו בימי מלחמת המפרץ
כדי להודות לו על הפצצת הכור בעירק לא גרם לו
לשנות מסדר יומו,
וכך הוא מת בין בני משפחתו האוהבת,
בין חבריו המעטים.
הוא סירב שיקיימו לוויה ממלכתית עבורו,
ביקש להיקבר כאחד האדם
ליד שניים מחללי האצ"ל שידעו חברות מהי,
שלקחו אל ליבותיהם רימון יד ולחצו.
יש המבקשים להיקבר ליד שומרי שבת,
הוא ביקש להיקבר ליד מי שיודע להיות אדם.
הוא השתדל לא לטעות שוב,
הוא ידע שאלו שיבואו וישאו דברים
לא יאמרו באמת את מה שהם חושבים.
ספדנים מדברים על אחרים וחושבים על עצמם,
הם יבכו, אך ליבם יישאר יבש,
הם יזדקפו מעל שורת האנשים שלפניהם אולי כדי לוודא
שהוא אכן מת,
שהוא לא ישוב.
פשוטי העם מנגד הרגישו יתומים,
הדמעות שלהם היו אמיתיות,
נחילי אדם היו שם,
לו רק היה יכול לראות אותם עוד פעם אחת בחייו,
להרגיש את האהבה שביקשו להעניק,
הם עברו בזה אחר זה כדי להניח אבן קטנה על קברו,
לא היו מספיק אבנים בסביבה.
רק אחרי מותו הוא הפך למותג,
כך היא דרכנו -
אנחנו מוכנים לומר דברים טובים
רק על מי שכבר אינו יכול לשמוע אותם.
בגין,
יהי זכרך ברוך.