מדינה האוכלת את ילדיה

מְדִינָה שֶאָכְלָה אֲפִילוּ רַק יֶלֶד אֶחָד
זוֹ מְדִינָה הָאוֹכֶלֶת אֶת יְלָדֶיהָ.

מִיּוֹם שֶנּוֹלַד יָדַע שֶשְּמוֹ אָבִי
הַמּוֹרִים בְּבֵית הַסֵּפֶר קָרְאוּ לוֹ אַבְרָהָם,
הַשָּפָה הָעִבְרִית הִתְנַגְּנָה עַל לְשוֹנוֹ
מִגַּן הַיְּלָדִים וְעַד בֵּית הַסֵּפֶר
בִּרְחוֹב עֲלִיָּה בָּעִיר תֵּל אָבִיב.

בַּשָּפָה שֶכָּתַב משֶה אֶת לוּחוֹת הַבְּרִית
הוּא כָּתַב עַל לוּחוֹת לִבּוֹ
אֶת בְּרִיתוֹ עִם הַפַּחַד הַיּוֹם יוֹמִי
אֶת הַבְּרִית עִם הַמַּטְאֲטֵא וּסְמַרְטוּט הָרִצְפָּה
כְּשֶהוּא נֶחֱלָץ לְעֶזְרַת אִמּוֹ
הַמַּבְרִיקָה כָּל לַיְלָה מִגְדַּל מִשְרָדִים
בִּשְדֵרוֹת מְנַחֵם בֶּגִין
אַחֲרֵי שֶמֵּרְקָה כָּל יוֹם בֵּיתָהּ שֶל גְּבֶרֶת
בְּבַיִת בִּרְחוֹב בְּיָאלִיק.

בִּשְאֵרִיּוֹת הַלַּיְלָה הֶעָיֵף
אַחֲרֵי יוֹם לִמּוּדִים וְלֵיל עֲבוֹדָה
הוּא חָלַם רַק בְּעִבְרִית
וְנִשֵּק בְּעִבְרִית לַחֲבֵרָה הָרִאשוֹנָה בַּתִּיכוֹן.

בְּשַבָּת בְּיַצִּיעַ מִסְפָּר חָמֵש בִּבְּלוּמְפִילְד
עוֹדֵד בְּעִבְרִית, שָר בְּעִבְרִית וְתוֹפֵף בְּעִבְרִית
"כֻּלָּנוּ אֲדֻמִּים, קָדִימָה הַפּוֹעֵל תֵּל אָבִיב".

אַחֲרֵי חֲמֵש עֶשְרֵה שָנָה
הָעִיר שֶהֻכְרְזָה כְּעִיר לְבָנָה
הֶחֱלִיטָה לֶאֱכוֹל אֶת הַנַּעַר הַשָּחוֹר.

הָעִיר הַלְּבָנָה אֶכְלָה נַעַר שָחוֹר
שֶנּוֹלַד בְּמַרְתֵּף שֶל בַּיִת לָבָן
בִּרְחוֹב שֶיֵּש בּוֹ הַרבֵּה הַשְרָאָה
בִּרְחוֹב הַנּוֹשֵא אֶת שְמוֹ שֶל מְשוֹרֵר לְאֻמִּי.

שְאֵרִיּוֹת טְרֵפָה שֶל סְעוּדַת סְרוּחִים
שֶאָכְלוּ כָּרִים מִצּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹך מַרְבֵּק
בִּידֵי מֶלְצָרִים-קְצִינִים מִמִּשְטֶרֶת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה
הָעֳלוּ עַל מָטוֹס בִּנְמַל בֶּן גּוּרְיון.

קְצִינֵי מִשְטֶרֶת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּתֵל אָבִיב הֶעֱמִיסוּ
עַל מָטוֹס שֶיָּקִיא מִתּוֹכוֹ בְּיַבֶּשֶת שְחוֹרָה וּרְחוֹקָה
לְשַד עֲצָמוֹת עֲיֵפוֹת מְסֻמְרָטְטוֹת שֶל אִמָּא שְחוֹרָה
עִם חַיִּים מְבֻתָּרִים שֶל בְּנָהּ, כְּשֶיַּלְקוּט סְפָרִים מְיֻתָּם
אוֹסֵף לְתוֹכוֹ אֶת כָּל הַשְּאֵרִיּוֹת הַשְּחוֹרוֹת
שֶנּוֹתְרוּ בִּרְחוֹב עֲלִיָּה בְּתֵל אָבִיב...
...כִּי אוּלַי עוֹד יַחְזְרוּ הַבְּתָרִים
לַמְּדִינָה הָאַחַת שֶהִכִּירוּ בְּחַיֶּיהֶם -
לְ...יִ...שְ...רָ...אֵ...ל.

מָחָר הַנַּעַר הַשָּחוֹר
שֶנּוֹלָד בָּעִיר הַלְּבָנָה
יְנַפֵּץ אֶת לוּחוֹת בְּרִיתוֹ
שֶכָּתַב בְּעִבְרִית מִיּוֹם שֶנּוֹלַד
וִיפַזְּרָם בְּיַעֲרוֹת הַיַּבֶּשֶת הַשְּחוֹרָה.
הוּא כְּבָר לא יַחֲלוֹם בְּעִבְרִית
הוּא כְּבָר לא יִצְעַק כָּל שַבָּת
"קָדִימָה הַפּוֹעֵל תֵּל אָבִיב"
הוּא כְּבָר לא יְנַשֵּק בְּעִבְרִית
שְפָתַיִם שֶל נַעֲרָה מְאוֹהֶבֶת.

התברכנו בחברה שכותבת שירה. אך השירים והזמר מתעלמים מקיום חוטבי עצים ושואבי מים החיים בתוכנו. אנחנו התברכנו בזמר ובשירה, אבל לצערי השירה העברית אינה מכירה את הרבבות החיים בביביה של המדינה.

כן, חיים בתוכנו רבבות(!!!) חוטבי עצים ושואבי מים בדמות מהגרי עבודה - דמעתם נפקדת מהשירה ומהספרות העברית.

התרבות העברית מהלכת מעדנות ולא קמה להרעיד לבבות בישראל ברטט לבם השפוף של עַם עֲבָדִים הזוחל ומתפלש בביבי הכרכים שלנו. התרבות העברית הלכה בדרכה של כלכלת השוק הפרועה. היא נעלה על בריח ומסגר את לבה לחוש, את אוזניה לשמוע ואת עיניה לראות את אברהם ואמו, אשר חמש עשרה שנה היו סמרטוטי מרצפות במדינת ישראל. אחרי שנעשה בהם שימוש פרוע, הם נזרקו לפחי האשפה כדרכם של סמרטוטים משומשים שנזרקים ככלי שאין חפץ בו.

ישראל השבעה אמרה לסמרטוטיה שנסחטו עד תום: "לכו לכם מארצכם וממולדתכם...". והם הלכו. ובשיטת הדלת המסתובבת נוחתים בימים אלה עֲבָדִים חדשים, שיהיו סמרטוטי מרצפות ומקור הכנסה של רבבות דולרים לחברות סחר של עבדים בישראל של שנת 2009.