אי-סבירות קיצונית על-פי בצלם

בהודעה שפרסם ב-14 באוגוסט 2008 מאשים ארגון בצלם את הפרקליט הצבאי הראשי בקבלת החלטה ש"אינה סבירה באופן קיצוני" בפרשת הריגתו של צלם רויטרס (16.4.08) אשר נחשד כלוחם כאשר כיוון מצלמה לעבר טנק ישראלי שנדמתה לצוות הטנק כמטול נ"ט (על הפרשה ראה/י גם המאמר: אמינות בצלם ואמנסטי במבחן העובדות). וכך כותב בין היתר ארגון בצלם בהודעתו:

"ב-12 באוגוסט הודיע הפרקליט הצבאי הראשי לסוכנות הידיעות רויטרס, כי ההחלטה לירות את שני פגזי הטנק שהרגו את צלם סוכנות רויטרס, פאדל שנאעה, ב-16.4.08, הייתה סבירה, וכי הוא מסיים את הטיפול בפרשה. ההחלטה חמורה ביותר, ממספר סיבות [ובהן] אי סבירות עצם ההחלטה. עצם החלטת הפצ"ר לפטור מאחריות את החיילים שירו את הפגזים, ואת מי שנתנו להם את האישור לירות, היא לא סבירה באופן קיצוני. גם חיילים הפועלים במסגרת של סכסוך מזוין חייבים לכבד את כלל האבחנה בין לוחמים לאזרחים. אסור לכוון התקפות נגד אזרחים, ואם יש ספק לגבי זהות המטרה, יש לנהוג בה כאילו היא אזרחית. עובדות האירוע מעלות את החשד הכבד כי החיילים בטנק, ומי שנתן להם את הפקודה לירות, לא מילאו את החובה לנקוט בזהירות מתמדת כדי למנוע פגיעה באזרחים ובאובייקטים אזרחיים".

ארגון בצלם קובע אפוא בהודעתו, כי כאשר קיים ספק כלשהו באשר לזהות היעד, על החיילים הישראלים לנצור את האש ולהמתין לזיהוי מוחלט וודאי. משמעות הדברים, ארגון בצלם סבור, כי חזקת האזרח צריכה לחול בכל מקום של ספק גם בזירת לחימה, ולדידו על החיילים הישראלים לנצור את האש בנסיבות כאלה ולקחת סיכון שייפגעו או ייהרגו אם יסתבר, כי היעד החשוד בזירת הלחימה אכן היה מחבל חמוש. במקרה דנן, קובע בצלם במשתמע, כי החיילים ומפקדיהם נהגו שלא כדין וביצעו פשע מלחמה כאשר ירו פגז טנק לעבר פאדל שנאעה, וכן שגה הפרקליט הצבאי הראשי "בחוסר סבירות קיצונית" בכך שפטר אותם מאחריות והורה שלא הורה לפתוח בחקירה פלילית נגדם.

האם ארגון בצלם נהג ביושרה מקצועית בהתייחסותו לפרשת פאדל שנאעה?

בחינת דרך התייחסותו של בצלם למקרים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות מעלה ספקות כבדים דווקא באשר ליושרה המקצועית של הארגון, כפי שיפורט להלן:

• הצלם יוסרי מוחמד נסים ג'אבר - ג'אבר, פעיל במשרד ההסברה של גדודי אל-קסאם, נהרג (29.8.06) מירי פגז טנק של צה"ל כאשר עסק בצילום בוידאו של טנק ישראלי על-מנת לתעד פגיעה של ירי נ"ט (נגד טנקים) בו על-ידי פעיל חמאס אחר. נסיבות מותו פורסמו באתר גדודי אל-קסאם. ארגון בצלם קבע, כי ג'אבר "השתתף בלחימה בעת שנהרג".

• הצלם אחמד עיסאם ג'ודה - ג'ודה, פעיל במשרד ההסברה של גדודי אל-קסאם, נהרג (7.5.03) מירי פגז טנק של צה"ל כאשר עסק בצילום בוידאו של טנק ישראלי על-מנת לתעד פגיעה של ירי נ"ט בו על-ידי פעיל חמאס אחר. נסיבות מותו פורסמו באתר גדודי אל-קסאם. ארגון בצלם קבע, כי ג'אבר "השתתף בלחימה בעת שנהרג".

• הצלם חוסאם ג'אסר אל-סעודי - אל-סעודי, פעיל במשרד ההסברה של גדודי אל-קסאם, נהרג (26.7.06) מירי טנק של צה"ל כאשר עסק בצילום בוידאו של הלחימה שניהלו אנשי חמאס נגד כוחות צה"ל. נסיבות מותו פורסמו באתר גדודי אל-קסאם. ארגון בצלם קבע, כי ג'אבר "השתתף בלחימה בעת שנהרג".

• הצלם חמזה תייסיר שאהין - שאהין פעיל גדודי אל-קסאם, ששימש צלם של רשת הטלוויזיה אל-אקצה של חמאס וסוכנות הידיעות "שיהאב", נהרג על-פי הודעת חמאס מאש צה"ל "כאשר מילא את חובתו העיתונאית וההסברתית" (הוא נפצע אנושות ב-7 בדצמבר 2008 ומת מפצעיו ב-26 לאותו חודש). ארגון בצלם קבע, כי שאהין "השתתף בלחימה בעת שנהרג".

• הצלם חסן סאלח אחמד סלאח - סלאח, פעיל במשרד ההסברה של גדודי אל-קסאם, נהרג (2.11.06) מטיל ששוגר מכלי טיס של חיל האוויר בעת ששהה במארב עם פעילי חמאס נוספים. אתר גדודי אל-קסאם מסר, כי סלאח, שהיה צלם מצטיין, נהג לתעד בוידאו את פעילות לוחמי הארגון. ארגון בצלם קבע, כי ג'אבר "השתתף בלחימה בעת שנהרג".

ב-22.7.09 הפיץ ארגון בצלם לאמצעי התקשורת הודעה רשמית שכותרתה: "מידע לקראת פרסום רשימת הרוגי עופרת יצוקה". בהודעה זו מסר בצלם בין היתר, כי תיקן 23 רשומות במסד הנתונים של הרוגי האינתיפאדה לאחר שערך "בדיקה מחודשת של המידע הנמצא ברשותו אודות כל הפלשתינים שנהרגו מאז 29 בספטמבר 2000 ועד 26 בדצמבר 2008". כמו-כן הדגיש ארגון בצלם, כי "הבדיקה כללה התייחסות למקורות מידע שלא היו קיימים בעבר, בהם אתרי אינטרנט של ארגונים חמושים פלשתינים, של סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, של ארגוני זכויות אדם פלשתינים ושל דובר צה"ל. כל מידע שנמצא בנוגע לאחד מההרוגים נבדק והוצלב עם מקורות מידע אחרים".

בהודעה זו מאשר ארגון בצלם, כי חוקריו בדקו פעם נוספת את אתרי ארגוני הטרור הפלשתינים (אותם בצלם מתעקש באופן שיטתי לכנות "ארגונים חמושים" ולא ארגוני טרור), ובמשתמע הם היו מודעים לגרסת חמאס באשר לנסיבות מותם של הצלמים פעילי משרד ההסברה של גדודי אל-קסאם, בעת שקבעו כי הם "השתתפו בלחימה בעת שנהרגו". אם כך עולה השאלה, מדוע קובע בצלם במספר מקרים, כי צלמים השוהים בזירת לחימה הינם בגדר "משתתפים בלחימה" בעוד שבמקרה של פאדל שנאעה טוען הארגון, כי הירי לעבר צלם בשדה לחימה מעלה חשד חמור לפשע מלחמה?

כיצד נהגה מנכ"ל בצלם בתנאי לחץ כאשר חששה לחייה?

מכתבו של הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אביחי מנדלבליט, לסוכנות הידיעות רויטרס מבהיר את נסיבות ירי הטנק לעבר שנאעה כפי שעלו בתחקיר של צה"ל. מנדלבליט ציין, כפי שצוטט ברויטרס (13.8.08), את העובדות הבאות שעלו בתחקיר: שלושה חיילים ישראלים נהרגו בעזה באותו יום, בשעה 11:40 באותו יום נפגע טנק ישראלי מירי נ"ט ברצועת עזה, שנאעה הניח חפץ שחור על חצובה שכוון לעבר הטנק, שנאעה ועוזרו לבשו אפודי מגן הדומים לאלה שטרוריסטים פלשתינים עושים בהם שימוש, באותה עת היו התרעות מודיעין (במשתמע, על כוונות לפיגועים בכוחות צה"ל). מנדלבליט מסר לרויטרס, כי החיילים חשדו שהפלשתיני (שנאעה) מכוון לעברם מטול נ"ט אך לא היו בטוחים במאת האחוזים בזיהוי. הם יצרו קשר במערכת האלחוטית עם הדרג הממונה, העבירו דיווח וקיבלו אישור לירות לעבר היעד.

יש לציין, כי קבלת החלטה בנסיבות מבצעיות כאלה הינה קשה ביותר, שכן טעות בזיהוי עלולה לסכן את חיי צוות הטנק באופן מיידי, ולהפך - לפגוע בחפים מפשע. שניות ספורות בלבד עומדות למפקד הטנק ובמקרה זה גם למפקד הממונה עליו. האומנם מדובר בחשד חמור לפשע מלחמה כפי שטוען בצלם או בנסיבות "רגילות" של לחימה בשטח בו הטרוריסטים מסווים עצמם כאזרחים ומקשים על הבחנה בין לוחמים לחפים מפשע?

ארגון בצלם דורש מחיילי צה"ל לנהוג בקור רוח קיצוני בעת לחימה, לנצור את האש ולהיות נכונים לסכן את חייהם אם מתעורר בקרבם ספק כלשהו שהאדם המכוון לעברם אמצעי הנדמה לנשק הינו אזרח חף מפשע. קשה לדעת כיצד היו נוהגים במצב מעין זה אנשי ארגון בצלם ואם הם היו שומרים על אותו קור רוח שאותו הם דורשים מחיילי צה"ל הנמצאים בזירת לחימה. עם זאת, מנכ"ל ארגון בצלם, ג'סיקה מונטל, סיפקה הסבר מעניין מתוך ניסיונה האישי כיצד היא נהגה בנסיבות של קבלת החלטות בתנאי לחץ כאשר נדמה היה לה שקיים איום מיידי על חייה. וכך מספרת מנכ"ל בצלם, ג'סיקה מונטל, בראיון למגזין Oberlin (קיץ 2006 גיליון 102, מס' 1):

"כאשר פיגועי ההתאבדות ופיגועים אחרים היו שכיחים ב[שנת] 2002, בהחלט חששנו לבטחוננו [האישי]... שני בניי התאומים התחננו לנסוע באוטובוס, אבל אני מעולם לא הרשיתי להם. אני זוכרת פעם אחת - בשיא הפיצוצים [פיגועי ההתאבדות] ב-2002 - לאחר שיצאתי את [משרדי] בצלם בסוף היום, נכנסתי למעלית והבחנתי בפחית קולה על רצפת המעלית. הייתי כל-כך מבוהלת [וחששתי] שכל דבר יכול להיות פצצה, ו[לכן] קפצתי החוצה מהמעלית וירדתי במדרגות".

באותה תקופה היו אכן פיגועי התאבדות רבים, אך לא היה פיגוע במתווה של פחית קולה בתוך בניין מגורים. על-אף זאת, מנכ"ל בצלם, ג'סיקה מונטל, מעידה שהיא כל-כך חששה לחייה בשל מתקפת הטרור הפלשתינית שסברה בטעות שפחית הקולה התמימה הייתה מטען חבלה, עד כדי כך שנמלטה בבהלה מהמעלית וירדה במדרגות. האם מנכ"ל בצלם סבורה, כי חיילי צה"ל צריכים לנהוג כמוה בדרך המתפרשת כהיסטרית על-פי עדותה ומבוססת על "אי-סבירות קיצונית" כאשר הם נתקלים באיומים על חייהם בזירת לחימה?