"על שפת הזמן"

בשירתה של אילנה רוטמן נמצא את החידוד והסאטירה בשבילי הפיכחון, אשר נשענים על משענת קנה רצוץ של הפוליטיקה (ע' 14): ..."בְּאֵיזוֹ עֲדִינוּת נוֹגַעַת בִּי הַמִּלְחָמָה!/הִיא שׁוֹלַחַת לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ/וּתְמְרוֹת עָשָׁן, מְרַסֶּקֶת בְּדַרְכָּהּ/אֲנָשִׁים, בָּתִּים מְכוֹנִיּוֹת,/מְכוֹנִיתִי נִמְחֲצָה קְצָת,/אֲנִי יָצָאתִי שְׂמֵחָה/רַק קֶרַע קָטָן נִפְתַּח בְּמִכְנָסַי"... ואותם המבינים, יכולים לפרש ככל העולה על דעתם.

לצד 'פסי ההאטה' שהיא מציבה בפני אלו הדורשים תחרות ומירוץ בלתי פוסק אחר ה'חומר' שמגמתו: לדלג, לעבור ולהגיע ראשונים. היא אומרת (ע' 30): ..."פַּרְפַּר מֻכָּר חָדַר אֶל גַּנִּי/בָּדַק שִׂיחַ, רִפְרֵף לַפֶּרַח/פִּשְׁפֵּשׁ בִּירֹק הַסְּבַךְ וּפָרַח,/הַצּוּף עוֹדוֹ אָצוּר וְרַךְ/כְּשֶׁרָאִיתִי הֶרְגֵּלוֹ/יָדַעְתִּי יָבוֹא גַּם אַחַר-כָּךְ"... מכאן, כי יש עת לכל דבר. ומי שנבחר מכֹח עליון להגיע אל המטרה, יגיע במילא, כי כבר סלל את דרכו והטביע את חותמו.

יצירותיה של אילנה רוטמן משתלחות ב'ממד הזמן' הנוטל תפקיד מרכזי וחשוב בקובץ שלפנינו שאינו פוסק מלעורר תהיות. לאורך כל מהלך חיינו על פני הקוסמוס. הנה שוהים אנו בכפיפה אחת עם החי והצומח ומי מבינינו, אשר דורש לדאות על פני מהמוּרוֹת בראייה סלקטיבית, כדי לנחות מפוכח ושורד מחד-גיסא, הוא גם זה אשר מנצח בסיבוב זה (ע' 29): ..."כַּמָּה יָפֶה אַתְּ מַחְזִיקָה/אֶת רֹאשֵׁךְ מֵעַל הַמַּיִם/חֲבַצֶּלֶת, חֶלְמוֹן תַּלְתַּלִּים/לוּ שַׁחַר אֲנִי - פִּזַּרְתִי טְלָלִים עַל תַּלְתַּלַּיִךְ/גַּם בְּיוֹם חַמְסִין"...

אך מאידך-גיסא (בסיבוב השני), רואים את הניגודים הקיימים בין: 'רברבנות', לבין 'ענווה'. ובזה האחרון, מבחינים היטב 'בנשגב' הטמון באישיות הקורנת. למרות התחרותיות והמירוץ הבלתי פוסק אחר 'החומר', על-מנת להגיע אל המנוחה והנחלה... הנה אף הוא, אותו 'המנצח' - בסופו, גם יודע היטב שלא הגיע אפילו אל קצהו הקירח של 'הרעיון' אשר שוהה אי-שם בפסגת ה'נשגבות'. רק מתי מעט, 'יחידי סגולה', זוכים להגיע אל הנשגבות. לכן עמידתו של 'העניו' (למרות כל הקשיים בדרכו) זקופה ואיתנה. וכפל כפליים מידת הכבוד והנכונות לגונן עליהם, צפויה כל-כך. אותה 'חבצלת' (עליה מצביעה המשוררת בשיר שלעיל), הינה דמות זכה וטהורה, אשר מקרינה על סביבתה ייחודיות ונשגבות בתעצומות הנפש שלה, אשר ראויות לחיקוי.

האדם המתמודד במומנטום 'הזמן' ביומיום, בעוד שאיפתו לצאת ממעגל האי-ודאות שהוא לכוד בה, יודע כי 'השאיפה', חסרת כל הגיון - מול פני המציאות הטופחת לו בפניו. על-כן, הוא נאחז 'בחלום', כדי שיוכל להמציא 'שיקוי' אשר ייתן בידו שהות לעצור את הזמן מלכת. בעוד שבמציאות, מאית של רגע נתון - מותירו עומד פעור פה מול תרחישים טבעיים אשר מתחוללים מול עיניו. והוא, עודנו יצור חסר אונים, חסר יכולת לאמוד את חוסנו של הזמן שהוא כה שואף לעצור (ע' 17): ..."עָמַדְנוּ לְהַלֵּל אֶת הַבְּרִיאָה/וְאֶת מַה שֶׁחָדָשׁ בְּעֵינֵנוּ/אֶבֶן נִזְרְקָה חֻצְפָּה!"...//..."אַךְ הָאֲנָפָה נִצְּלָה עָפָה בִּמְיֻמָּנוּת"...//..."עָּמַדְנוּ לְהַלֵּל,/נוֹתְרוּ עֵינֵנוּ חָגוֹת"...

את הפרדוקס 'במשל ובנמשל' בקונטרס החיים, מביאה אילנה רוטמן באריזות רכות, מלאות משמעויות. לא פעם צצים ועולים בכיתוביה: 'האבסורד והנלעג' הרשומים בְפַנִים גולמיים ומפתיעים (ע' 34): ..."בְּשֶׁל תַּפּוּחַ שֶׁאָכַלְתִּי/מִמְּזוֹנְךָ/הִרְחַקְתָ אוֹתִי מִמְּעוֹנְךָ/שָׁמַרְתִּי בְּחִכִּי טַעֲמוֹ עֵדֶן"... בפסוק זה, היא כבר מביאה את הקורא אל עולם האמונה והדת שמהותו בפסוק: "דע מאין באתָ, ולאן את ההולךְ". נמצא פה ניסיון גולמי לעִימוֹת עם עבַרה (ע' 12): ..."אֲבִי לוֹחֵשׁ מְבֻיָּשׁ/עַל גַּג הַבַּיִת/אוֹ עַל מִרְפֶּסֶת רְפוּסָה"...// ..."רֹאשׁוֹ וַחֲצִי גּוּפוֹ מְחֻפִּים בְּאֹהֶל הָאֵל"...//..."וַאֲנִי בְּיַלְדוּתִי רָצִיתִי אֶת הָאֶמְצַע הַבָּהִיר/שֶׁבֵּין עֵינַי לְתָוֵי תְּפִלוֹתָיו"...//..."רָצִיתִי שֶׁתְּפִלּוֹת אָבִי יְלַטְּפוּ פָּנַי/כְּעַנְנֵי כְּבָשִׂים אֶת פָּנֵי הַיָּרֵחַ"... היות שלא היה בכוחה של אילנה רוטמן להגיע לאותה נשגבות לה ייחלה בילדותה, היא מסבה תשומת ליבנו לעובדת חיים שרכשה (ע' 14): ..."תָּמִיד מָצָאתִי דֶּרֶךְ לַחְמֹק/מִסְּצֶנוֹת הַיִּסּוּרִים מֵעֵמֶק הַשּׂדִּים/לַחֲבֹר לַצָּד הַטּוֹב/שֶׁל הַמִּלְחָמָה"...//..."עַכְשָׁיו אֲנִי מְיֻמֶּנֶת לִנְחֹת רַכּוֹת /עַל יָרֹק לְצִדִּי הַמְּרֻפָּד"...

ה'מציאות' הסרקסטית אליה נחשפה, לא ממש סייעה 'לחלומותיה' ליטול פיקוד. ה'ספקות', וה'ספקנות', חלחלו וזרעו עם הזמן ריק ושממון (ע' 10): ..."פָּתַחְתִּי אֶת דַּלְתִּי/לְבַקֵּשׁ צְלִילוּת"...//..."בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה שָׁם לֹא הֵשִׁיב"...//..."וְאִישׁ זַר בִּשְׂעַר פֶּרֶא אָחַז זֵר נִצָּנֵי וֶרֶד/מְאֻנָּךְ עַל הֶחָזֶה וּמִהֵר לוֹמַר שָׁלוֹם מְנֻמָּס כָּזֶה"... בכל ניסיון מצדה להתקרבות ולהידברות עם עבַרה, היא מעלה חרס בידה (ע' 11): ..."וְאוֹרֵג שׁוֹבָל אֶל הֶעָבָר/אַךְ עֹז הָרוּחַ מֵטִיחַ בִּי/עַנְנֵי אָבָק"... וכפי שקלטנו את 'החידוד והסאטירה' בתחילת 'המסע עם הזמן' במבואותיה הנסתרות של המשוררת, כך העמקנו לגלות את 'ההעדר', עד כמה הוא מומחש וצובר תאוצה וממהר להסיק מסקנות כדי לתפוס עמדה כדי להתבצר (ע' 24): ..."רוּחַ אָבִיב קַם הִתְפָּרֵשׁ/מִכָּל שַׁעֲרֵי רוּחוֹת/כָּל פְּרָחֶיהָ כָּאָבָק פָּרְחוּ!"...//..."הִיא רָצְתָה מָעוֹת/לִשְׁפֹּת קְדֵרַת עֲדָשִׁים"...//..."לִרְאוֹת יְלָדֶיהָ מְסֻבִּים"...// ..."אֲנִי מַנִּיחָה שֶׁהִיא תִּמְחֶה פָּנֶיהָ הַנִּגָּפִים/וְתָשׁוּב בְּהֶנֵּף שׁוֹט לְגָרֵשׁ הָרוּחַ/הַמֵּנִיף בְּרוּחוֹ אֶת פְּרִישַׂת הַפְּרָחִים"...

המשמעויות מתפרשות ב'לשון נופל על לשון'. ה'רוח' שכאן, איננה 'רוחניות' גרידא. מן הסתם ה'רוח', וה'רוחניות' (בקובץ שלפנינו), כמו נועדו להסתכסך, וכל ניסיון הפרדה, עולה מיד בתוהו (ע' 13): ..."בְּשָׁנָה שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם גְּשׁוּמָה/ גְּדוֹתֶיהָ גּוֹאוֹת/וְכֻלָּהּ מְרוּצַת נַחַל"...//..."מַה נוֹתָר לָנוּ/אֶלָּא מַיִם מְתוּקִים לִגְנֹוֹב/לַחַלּוֹת בָּהֶם שַׁלְוָה מְדֻמָּה"... השירה הקוטבית הזאת בין שאיפת היחיד לרוך ולעדנה, לבין חוסר אמפתיה של הסובב, עומד לרועץ לאורך כל הדרך (ע' 9): ..."צְלִילֵי עוּגָב מִתְנַגְּנִים בִּי/רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ לִשְׁמֹעַ"...//..."שְׁתִיקָתֵךְ חֲלוּלָה כִּשְׁתִיקַת פַּעֲמוֹן/בַּחֲלָלוֹ הָרוּחַ, עִנְבָּלוֹ דּוֹמֵם"...

כל 'התחלה', (כצעדי תינוק), סופה מעידה ואכזבה (ע' 7): ..."יוֹנָה יוֹנָה, טַלִּית/לְבָנָה פַּסֵּי תְּכֵלֶת?"...//..."וְאוֹדֶה,/לָהּ יִתְרוֹן כְּנָפַיִם לִפְרֹס/אֲנִי מְדַדָּה בְּמִשְׁקָל נִסְרָךְ נִמְשָׁךְ/לָאֲדָמָה"... ולמרות כל המכשולים, נמצא את המשוררת אומרת (ע' 10): ..."עַל חַלוֹנִי מְטַפֵּס/שָׂרָךְ בְּמַעֲלֶה סֹרַג,/אִישׁ לֹא תָּפַס בָּעַיִן אֶת /נְתִיב הַגַּעְגּוּעַ בְּצֵל הַסְּבַךְ"... וכדרכה בקודש, אינה נלאית לקרוא תיגר על כל הנקרה בדרכה (ע' 14): ..."בְּיוֹם קְרָב קָשֶׁה בִּמְיֻחָד/נִתְפַּסְתִּי בִּידֵי מְבַקְּשֵׁי רָעָתִי/אַךְ שִׁכְנַעְתִּי אוֹתָם שֶׁלֹּא כְּדַאי לְהִתְנַכֵּל לִי/הֵם עָזְבוּ אוֹתִי לְנַפְשִׁי,/עַכְשָׁיו אֲנִי יְכוֹלָה עוֹד לִישֹׁן/מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה"...

היות שציפיותיה כי יקרה איזה נס התבדו עם הזמן, ואותם התרחישים אשר בעבַרה הופנמו במגירות ליבה. רוב שירי הקובץ עברו 'מהפכת תובנות' אשר הפכו ונהיו 'למשלים' שקולים, המגובים 'בנמשלים' של כאן ועכשיו (ע' 41): ..."נוֹשְׁרִים עָלִים מִלוּחַ שָׁנָה/אֵין בָהֶם מַעֲשִׂים לִזְכֹּר/פַּקַחְתִי עֵינַי/עֵץ רֹאשׁוֹ עָטוּר פְּרִי/נִשְׁעַנְתִּי לְרַגְלָיו מְצַפָּה/פְּרִי לֹא הֻשְׁלַךְ אֶל חִכִּי/צִפּוֹר קְטַנָּה טָרְחָה לְנַקֵּר/הוֹצִיאָה מָתוֹק מִפְּרִי"... ראה עד מה הצליחה המשוררת לבזוק תבלינים במידה נכונה: הן על 'המהוּת'. והן על 'הקיוּם' - העולה ממשפטה זה.

נראה כי כל אשר נאמר עד כה בספרה הנוכחי, כאין וכאפס, ואינו דומה או מרמז למה שאילנה רוטמן מתכננת בכל הקשור להווה ולעתיד. ובנחרצות היא מכוונת צעדיה אל הביצוע התכליתי והמעשי ביותר שלה, במירוץ עם הזמן (ע' 43): ..."זְמַנִּי הַיָּקָר אַתָּה כְּשֵׂעַר רָאשִׁי הַקָּצָר,/פְּנֵה אֵלַי, חַכֵּה לִי אָבוֹא/אֶגְזֹר בְּךָ זְמַנִּים אֲחֵרִים/הַרְבֵּה תַּלְתַּלִים אֶעֱשֶׂה בְּךָ/וְכֹל תַּלְתַּל קְלָף/מְגֻלְגָּל נָאֶה עַל/תִּפְאֶרֶת מַעֲשִׂי/לְמִּשְׁמֶרֶת"...