הכישלון מחפש את אימא

יש רק דרך אחת לקבוע אם תוכנית הצליחה: לבדוק את הפער בין ההערכה המוקדמת לבין התוצאה. אין פער פירושו הצלחה. פער קטן פירושו הצלחה לא מלאה ופער גדול פירושו כישלון. יש עוד אפיון להצלחה: בשונה מהכישלון היתום, להצלחה יש הורים. לעיתים, הרבה הורים. בפועל, גם לכישלון יש הורים, אלא שהם כדרכם של מניאקים, מתכחשים להורותם.

יש פוליטיקאים שבטוחים שהציבור דביל. אולמרט לא הפסיק לומר לנו שמלחמת לבנון הייתה הצלחה. "אין ספק שניצחנו", אמר מספר פעמים. הבעיה שלו, שלניצחון הזה שהוא מתהדר בו, היו שותפים עשרות אלפי חיילים, ואלה סיפרו סיפור הפוך. ועדת וינוגרד שבדקה את ההצלחה של אולמרט, תמכה בגרסת החיילים.

רבים זוכרים את הוויכוח הסוער בין אלה שהיו בטוחים שהסכם אוסלו אינו אלא פרוזדור למזרח תיכון חדש, לבין אלה שהזהירו. היום ברור שאורכו של הפרוזדור הזה, כאורך זכרונו של ציבור נבגד. ברור שסוכני אוסלו נכשלו, בדיוק כמו שברור שאיש מהם לא הודה בטעות ולא שילם מחיר אישי. כישלון אוסלו עדיין מחפש את הוריו מולידיו.

4 שנים להינתקות: החמאס שולט בעזה, המתונים הפלשתינים הקצינו, השלום מתחבא מתחת למיטתו של אבי הכישלון אריאל שרון, ורוב העקורים טרם מצאו את עצמם. גם כאן, כישלון ההינתקות מחפש את הוריו. ראש הממשלה נתניהו בישיבת יום ראשון אמר: "לא נחזור על טעות ההינתקות, אנחנו רוצים בהסכמים דו-צדדיים" (חדשות כל הערוצים, 9.8.09 / ראה גם משמאל: "לא נחזור על הטעות").

טעות? ההינתקות? "הוצאת היישובים מרצועת עזה הייתה מעשה היסטורי נכון", קבעה יושב-ראש האופוזיציה ציפי לבני באותן מהדורות חדשות. אילו אני מנהיג העדר, הייתי לוקח את כל הקרנפים הסרים למנהיגותי, וביחד, אחד אחרי השני, היינו מעמידים אותה על טעותה. ההינתקות הייתה מעשה היסטורי נכון???

"מכל בחינה שהיא, ההינתקות היא כישלון", קבע בנחרצות מי שחקר את תוצאות הגירוש פרופסור יעקב בר סימן טוב (לונדון בלי קירשנבאום, 30.7.09). אני לא יודע אם הפרופסור תמך בהינתקות. ירון לונדון תמך. ולמרות תמיכתו, זה מה שכתב יותר מאוחר: "יש להכיר בכך, שהתאמתו אזהרותיהם של מתנגדי ההינתקות מעזה. הפלשתינים לא השתמשו בחירותם היחסית כדי להשתקם" (ידיעות-אחרונות, 26.6.06).

גם ליואל מרקוס, מי שהביא את סקופ ההינתקות ותמך בלבני, היה מה לומר על התוצאה: ההינתקות החד-צדדית של אריאל שרון התגלתה כמשגה משמעותי. היא נתנה רוח גבית לטרור, הגדילה את ההשפעה האירנית בעזה על פני זו של מצרים, גרמה לאנרכיה ברחוב הפלשתיני והרחיקה כל סיכוי להסדר" (הארץ, 29.5.07).

אפילו בן כספית הביע דעה דומה: "החזון של משטר כנופיות, כאוס ואיסלאם קיצוני בשערי אשקלון, קורם עור וגידים לנגד עינינו. זהו כישלונה הקולוסאלי, הגרנדיוזי, המהדהד של ההינתקות" (מעריב, 17.5.07). זה אותו בן כספית שרוקד את מחול החרבות, דקה אחרי שנתניהו לא מדייק במשהו.

הפרופסור בר סימן טוב קבע, "כישלון". ירון לונדון הודה ש"התאמתו אזהרותיהם של מתנגדי ההינתקות". יואל מרקוס קבע: "משגה משמעותי שהרחיק כל סיכוי להסדר", ובן כספית הגדיר את "המעשה ההיסטורי הנכון" שלבני מתהדרת בו כ-"כישלון קולוסאלי". וכל זה עוד לפני שאזרחי ישראל מימנו במיליארדי שקלים את קמפיין האנטישמיות הידוע בשם "עופרת-יצוקה".

ושאלת השאלות היא, איך ייתכן שהקביעה המדינית המופרכת של ציפורה לבני עברה כל-כך חלק? באוקטובר 2006, נתניהו אמר "גנדי היה שר בממשלתי" ומיד תיקן. זה לא מנע מהעדר לכתוב תילי תילים של פרשנות על ראייתו את המציאות. האם קביעתה של ציפורה לאמור "ההינתקות הייתה מעשה נכון" אינה מוכיחה משהו על ראייתה את המציאות? ועד שהתקשורת תשיב, הכישלון יחפש את אימא ציפי...