רמדאן בסימן גלעד שליט

לאחר נעילתה של הוועידה השישית של הפת"ח בבית-לחם ניתן לסכמה כוועידה הראשונה של הפת"ח שהתכנסה בשטחי "פלשתין", באירוח "הרשות הפלשתינית", שהיא בראיית הפלשתינים הגרעין להקמת מדינתם העתידית. זו הייתה הסיבה לסירובם של כמה מחברי מוסדות התנועה – ובראשם פארוק אלקדומי – להגיע לוועידה, שכן לשיטתם, עצם הנוכחות בה היא הסכמה לתהליך אוסלו, שאותו הם רואים כבלתי לגיטימי, בשל ההכרה בישראל שניתנה בו במסגרת ההסכמים שאש"ף חתם עימה.

עוד תיזכר ועידה זו כוועידה שישראל נתנה את הסכמתה לכינוסה, בהתירה אפילו לרוצחים מדופלמים מחו"ל (ח'אלד אבו-עסבה, שהשתתף בפיגוע בכביש החוף) ומג'נין (זכריא זבידי) להגיע לבית-לחם ובהבטיחה להם כי לא יאונה להם דבר. ישראל התירה גם לנציגי הפת"ח מעזה להגיע לוועידה, אלא שדרכם של רובם נחסמה בידי חמאס בשל סיבות הקשורות לתחרות, לעוינות ולאיבה השוררות בין הארגונים.

הקלפיות של ועידת הפת"ח הביאו לשינוי רדיקלי בהנהגה, שכן רוב הנבחרים הם בני דור הביניים, בני כחמישים, ילידי השטחים, שהיו פעילים באינתיפאדה הראשונה (1992-1987). רבים מהם דוברים עברית, בעקבות תקופות המאסר שבילו בכלא הישראלי, ומבינים היטב את "הראש הישראלי". הם דחקו החוצה את הדור הישן של בני השבעים, פליטים מהגליל ומיפו, שלאחר הסכמי אוסלו (1993) הובאו מתוניס כדי לשלוט בשטח. עכשיו בעטו בהם בני השטח, והשתלטו על מוסדות הפת"ח.

משמעות הדבר מבחינת ישראל קשה, שכן צפויה הקשחה בעמדות הפת"ח בנוגע לירושלים וליישובים היהודיים ביהודה ובשומרון, שהוקמו בסמוך ליישובים שבהם מתגוררים מי שנבחרו למוסדות הפת"ח. מכאן גם ההדגשה הנרחבת שנתנה הוועידה לזכות "ההתנגדות" של הפלשתינים לקיומם של יישובים יהודיים אלה. במקביל, ייתכן שהם יגלו עמדה פחות נחרצת בעניין שיבת הפליטים מסוריה ומלבנון לתוך ישראל, שכן בני יהודה ושומרון מחויבים פחות לאלו שברחו לפני 61 שנה מהגליל ומיפו.

הדברים אינם חלים על עזה ועל חמאס, שכן מרבית תושבי הרצועה הם פליטים, ולהם אתוס השיבה לתוך ישראל חשוב הרבה יותר מלתושבי יהודה ושומרון, שבהם מרכיב הפליטים קטן בהרבה. זוהי עוד נקודה המבדילה בין הפת"ח וחמאס, וצפוי שהארגון האיסלאמי ינגח באמצעותה את הפת"ח על ויתוריו בעניין הפליטים. זוהי סיבה נוספת לכך שהפת"ח יקשיח עמדות בעניין ירושלים והיישובים היהודים ביהודה ושומרון: להראות לכולם שהוא אינו פחות נאמן מחמאס לאקסיומות הפלשתיניות.

בוועידה נשמעו שוב ושוב המילים "מוקאוומה שרעיה" – התנגדות לגיטימית, כשיטת פעולה אפשרית של הפלשתינים להשגת זכויותיהם. משמעות הדברים היא שיבה לצעדים אלימים, ולכן על ישראל להיערך לשתי התפתחויות אפשרויות: התקוממות אזרחית כמו זו שאיפיינה את האינתיפאדה הראשונה, ופעולות של טרור המוני, שהיו סימן ההיכר של האינתיפאדה השנייה. שילוב של שתי ההתפתחויות גם הוא אפשרי, תוך חלוקה ארגונית: אנשי הפת"ח יארגנו הפגנות ושביתות ואנשי חמאס וגדודי חללי אל-אקצה ישגרו מפגעים לפוצץ אוטובוסים.

האתגרים העומדים בפני ההנהגה הפלשתינית החדשה של התנועה גדולים מאוד: יהיה עליה לעמול קשה כדי שהרחוב הפלשתיני יתחיל לראות בה קבוצה של אנשים נקיי כפיים ולא מושחתים, ענייניים ולא חמולתיים, מסורים למטרות הלאומיות ולא לאינטרסים כיתתיים צרים. אולם, ככל שהם יהיו מסורים יותר למטרותיהם הלאומיות, כך יהיה מסלול ההתנגשות שלהם עם מדינת ישראל נפיץ יותר, בעיקר בסוגיות ירושלים והיישובים היהודיים ביהודה ובשומרון.