המלך ואֶחיו

המצווה האחרונה בתורה, אותה נקרא אי"ה בעוד שלושה שבועות, היא לכתוב ספר תורה. מצווה זו חלה על כל אדם מישראל, פרטיה מרובים ולא היא ענייננו כאן. בפרשתנו אנו שומעים כי המלך מחויב לכתוב ספר תורה נוסף: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוויים". הגמרא מסבירה שלא היה זה ספר תורה מלא, אלא רק כמה פרשיות שנכתבו במעין קמיע, אותו היה המלך נושא על ידו בכל מקום. ספר התורה הרגיל, זה שהמלך מחויב בו כמו כל יהודי, היה מצוי בבית גנזיו.

מדוע היה המלך זקוק לאותו קמיע? התורה משיבה על כך במפורש: "והייתה עימו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רוּם לבבו מאֶחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". עוד נשוב לפסוק זה ונראה שהוא מרחיק לכת בהרבה מכפי שנדמה בקריאה ראשונה.

ר' יצחק אברבנאל, שהיה שר בחצרו של מלך ספרד עד הגירוש בשנת 1492, מקשר את מצוות כתיבת ספר התורה הנוסף לאיסורים שהוטלו על המלך קודם לכן – לא להרבות נשים, לא להרבות סוסים ולא להרבות יותר מדי בכסף וזהב. וכך הוא כותב – ודומה שבדבריו אנו שומעים הד לאותה חצר: "לפי שהמלכים מהם שישימו חפצם ומאוָויָם בריבוי הסוסים מפני המעלה והכבוד והצלחת המלחמות. ומהם שלא ירצו במלחמות כי אם לשבת בבתיהם באהבה בתענוגים ויַרבו נשים למלאות תאוותם. ומהם שתהיה יגיעתם והשתדלותם לאסוף ממון. ולפי שהמלך אשר יבחר ה' יתברך ראוי שיהיה מרוחק ומשולל מכל התאוות הגשמיות המדומות האלה, הזהירוֹ מנטות אחרי מחשבות מלכי שבע האומות רעות (שהתגוררו בארץ ישראל) ותאוותיהם.

"...ולפי שכוח המלך גדול, ואיננו משועבד אל משפטי התורה כשופט (כלומר: לא כפי שמשועבד השופט, שהרי המלך יכול לפסוק שלא כפי דין התורה), אמר [הכתוב] שלא יחשוב [המלך] מפני זה שיהיה פטור מן התורה, אבל ישתדל מאוד לירא את ה' יתברך ולבלתי סור מן המצוה. ולכן ציווהו ה' יתברך שיכתוב לו את משנה התורה".

האברבנאל אומר שהמלך עלול לפרוץ את הגבולות הראויים, הן בשל יכולתו למלא את תאוותיו והן משום שהוא לכאורה אינו כפוף לחוק הרגיל. לכן מגבילה אותו התורה בשני התחומים: הוא אינו יכול לשאת נשים, לקנות סוסים ולצבור ממון מעבר לגבולות שקובע הדין, והוא מחויב להיות צמוד אל ספר התורה כדי לדעת שההלכה חלה גם עליו.

דומה שניתן להציע הסבר נוסף, המתייחס אף הוא לכל האיסורים המוטלים על המלך. כפי שאמרנו בעבר בעקבות פרופ' נחמה ליבוביץ, יש לשים לב למילות מפתח החוזרות על עצמן בפרשיות מסוימות. בפרשה שלפנינו אנו מוצאים שתי מילים המופיעות שלוש פעמים כל אחת. הראשונה איננה מפתיעה – "מלך". אבל השנייה הרבה פחות צפויה: "אח" על הטיותיה.

הבה ונקרא. הפסוק השני בפרשיה אומר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו, מקרב אָחֶיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחִיך הוא". ואילו הפסוק האחרון, אותו כבר ציטטנו, אומר: "לבלתי רוּם לבבו מאֶחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

המילה "אח" מציינת קירבה רבה. אין מדובר סתם בקירבת דם, אלא בכזו המחייבת כבוד הדדי ואף עזרה בשעת צרה. כך, למשל, נאמר כאשר אברהם מציל את לוט מידי ארבעת המלכים: "וגם את לוט אחיו ורכושו השיב" – למרות שלוט לא היה אחיו של אברהם אלא אחיינו. יעקב הגולֶה מזדהה בפני רחל בהציגו את עצמו כ"אחי אביה הוא" – למרות שהיה אחיין אביה. כאשר מבקשים בני ישראל מבני אדום לאפשר להם לעבור בארצם, פותח משה ואומר: "כה אמר אחיך ישראל". ואלו רק דוגמאות בודדות.

לעומת זאת, המילה "רֵעַ" מציינת קירבה נמוכה יותר – התחשבות בזולת, באדם באשר הוא אדם. כך למשל: "ואהבת לרעך כמוך" – לא משום שיש ביניכם מערכת יוצאת דופן, אלא משום שעליך לאהוב את חברך כפי שהיית רוצה שיאהבו אותך. או האיסור "לא תעמוד על דם רעך": אסור לך לעמוד מנגד כאשר חברך מסכן את חייו, בדיוק כפי שלא היית רוצה שאחרים יאפשרו לך לסכן את חייך.

לכאורה, בפרשת המלך ראויה יותר המילה "רֵעַ", שהרי בין המלך לנתיניו לא אמורה להיות מערכת של שוויון והדדיות. למלך יש סמכות על חייהם ומותם של האזרחים, והם מחויבים לציית לו ולכבדו. זאת ועוד: אם התורה כבר מצווה שהמלך יהיה "מאחֶיך" – דהיינו יהודי – ואוסרת "לתת עליך איש נוכרי", מדוע היא חוזרת ומדגישה "אשר לא אחִיך הוא"? הרי ברור שאם הוא נוכרי, הוא אינו מאחיך!

אין זאת אלא שהתורה רוצה ליצור יחס אחר מכפי שנדמה ממבט ראשון. נכון, למלך יש סמכויות רבות – אך לא אבסולוטיות. הוא כפוף לדיני התורה, בנושאים מסוימים הוא חייב לקבל את אישור הסנהדרין, ומעל לכל – הוא חייב להבין שהוא "מקרב אחיך". לא מעל העם, גם לא ביחס של חברים באותה קבוצה אתנית, אלא אחים. ובין אחים, כאמור, חייבת להתקיים מערכת יחסים של הדדיות, כבוד וסיוע.

כעת נקרא שוב את שני הפסוקים האחרונים של פרשיית המלך, וננסה לעשות זאת בנשימה אחת: "והייתה עימו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רוּם לבבו מאֶחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". ומדוע בנשימה אחת? משום שהדברים תלויים זה בזה בקשר בל יינתק.

אם למלך יש ספר תורה צמוד, הוא מגיע ליראת שמים ולקיום המצוות. משם הוא מגיע לענווה כלפי העם ולהתייחסות אל כל יהודי כאחיו. ענווה זו מתרחבת גם כלפי שמים והמלך אינו מחפש דרכים לעגל פינות, לכופף את חוקי התורה לצרכיו ושאיפותיו. בדרך זו הוא יכול להאריך ימים וגם ליצור שושלת. ושתי המילים החשובות ביותר: "בקרב ישראל" – בתוך העם, לא מעליו ובוודאי שלא מחוצה לו.

הא למדנו, שספר התורה המצוי בחיקו של המלך ובו הוא לומד בכל שעת פנאי, הוא השלב הראשון בדרך ליצירת הממשל היהודי הראוי: ממשל המכיר במגבלות כוחו, ממשל הרואה את האזרחים לא כנתינים אלא כאחים, ממשל שמגיע לו להימשך לדורות.