באחרונה, עקב מעשה הרצח במועדון הומוסקסואלי בתל אביב, הרבו לדבר על "שנאה" בהנחה שמי שרצח, בין הוא בא מבחוץ לקהילה או בא מפנים, השנאה בערה בו והוא לא יכול היה לכבות אותה אלא רק בדם של אנשים. אלא שגם במקרה זה, גם כאשר השנאה העבירה אותו על דעתו, כמו במקרי הרצח הרבים, ברחוב, בשכונה, ליד מועדון, בבית, זה היה השלב הסופי, האולטימטיבי, של אותה מפלצת ששמה שנאה. בית הגידול שלה, החממה שלה, מתחילים בשלב הרבה יותר מוקדם.
השנאה מלווה את האדם מראשית הבריאה. קין והבל, עשו ויעקב, שלא לדבר על שנאה קיבוצית כמו סדום ועמורה או השנאה והקנאה של אחיו של יוסף, שאמנם לא הרגו אותו אך מכרו אותו להיות עבד. השנאה מזינה לא רק בני אדם שבהם היא מחלחלת ויש תאים סופניים בקרב הנשָא - האדם שנושא אותה בקרבו, אלא היא מזינה עיסוקם וסקרנותם של רבבות חוקרים, פילוסופים, פסיכולוגים, אנשי דת והגות, ולא אגזים אם אומר שמיליוני פרסומים ברמה זאת או אחרת התפרסמו עליה. מכול הציטוטים על שנאה אני בחרתי דווקא בזה של הסופר האנגלי-אירי הדגול, ג'ורג' ברנרד שו: "השנאה היא נקמתו של מוג הלב על היותו פחדן".
השונאים הגדולים בשנות העשרים היו היטלר וסטלין, כל אחד מהם פחד כנגד זוממים וקושרים, גלויים או לטנטיים, יהודים, או גנרלים, סוציאליסטים או טרוצקיסטים. עריצים אלה בססו את שלטונם בין השאר על-ידי טיפוח שנאה נגד אויב מבחוץ או מישהו שמוגדר כעושי דברם של אויבים מבחוץ. זה קורה לעתים גם במשטרים לא רודניים, כאשר מפלגות או תנועות מנתבות את התסכול של תומכיהם כנגד קבוצות אחרות באוכלוסיה. למרבה הצער - גם אצלנו. ההגדרה של שנאה ע"פ "ויקיפדיה" היא ששנאה היא רגש של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו. הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה קבע שבני אדם שונאים מה שהם חושבים שגורם להם עצב. דומה לקביעה של זיגמונד פרויד כאשר "האגו מבקש להרוס את מקור האומללות". כך, בין היתר, ניתן להסביר מדוע דווקא האינטלקטואלים במצרים עומדים בראש מסע השנאה נגד ישראל. הסיבה היא קנאה. הם חשים מאוימים על-ידי פרץ האינטלקטואליות או המדע בישראל, בצדק או שלא בצדק.
קיימת גם שנאה עצמית כתוצאה מרגש נחיתות, או השתייכות לקבוצה, חברתית או אתנית, שמוגדרת כנחותה. ויש גם מה שנקרא "שנאת חינם". זאת שנאה שאין לה סיבה מעשית, מציאותית, אף ששורשה עשוי להיות היסטורי, לבד מן העובדה שנשוא השנאה יש לו השקפה אחרת או תפיסה אחרת משלו. כאמור, מי שמגלה עניין בנושא ימצא הררי הרים של כתבים, מחקרים מכל היבט שהוא, דתי, פילוסופי, פסיכולוגי, נוירולוגי ועוד. כל זאת מול אמירתו של הלל הזקן: "שעליך שנוא, לחבריך אל תעשה".
מבלוגוספירה לאטמוספירה
ביום עיון שנערך בשנות ה-80' על-ידי האוניברסיטה העברית בנושא שנאה ואלימות בראשותה של הקרימינולוגית ד"ר יעל חסין, הסוגייה נדונה על כל היבטיה. אני ייצגתי את התקשורת. הואיל ולגמרי במקרה במסגרת לימודי ה-מ.א באוניברסיטת ניו-יורק למדתי גם פסיכולוגיה חברתית, הרי מלבד הניסיון המקצועי התקשורתי היה גם נדבך דיסציפלינארי. כמובן שהיו חילוקי דעות בהיבטים שונים, בגישות ועוד. מה שהיה כמעט מוסכם על חברי הפאנל היה כי ההשפעה של התקשורת על שנאה ואלימות, עד כמה שזה נראה מוזר, היא מוגבלת ונסיבתית. אם רואים בחדשות או בסרט מקרי אלימות, הצופה הרגיל לא יחגור נשק וייצא לירות. לכל היותר זה יכול למלא פונקציה של קתרזיס, פורקן פיסז כמו צעקות וגידופים במגרש ספורט, או סיפוק שהטוב ניצח. שונה המצב כאשר הצופה הוא אדם בעל נטיות אלימות, מסיבה זאת או אחרת. אז אלימות על מסך עלולה לגרום לגירוי. זה אמור גם לגבי פרסום תכוף של מקרי אלימות או רצח. יש דינאמיקה בקרב נגועי אלימות. אשר לשידורים או סרטים לילדים העניין שונה. אצל הילד זה לא גירוי אלא חיקוי. ילד מטבעו מחקה והוא עלול גם לחקות אלימות, בגן, בבית הספר או בסביבה. משום כך יש להקפיד על מה שילדים רואים או שומעים. אם משהו השתנה הרי זה לא בתזה, אלא בנסיבות. המקום הראשון הוא הבית. אחר כך באה מערכת החינוך. אחר כך הרחוב, כאשר מערכת האכיפה מקיפה את הכל בטבעת משלה.
לציין רק גורם אחד מיני רבים, אך גורם חשוב. אז, כאשר נערך הדיון, לא היה עדיין האינטרנט, לא הבלוגים ולא הטוקבקים. אינני חושב שיש מישהו שכותב או קורא בבולגוספרה שאיננו מתנסה בשפע הביטויים במסגרת הטוקבקים. ישנם כותבים לא מעטים שמוכנים לוותר על כתיבת בלוג, אך ורק כדי להימנע מן השיטפון של סחי ורפש וגזים מרעילים שמתנקזים בצנרת זאת. כל ההגדרות של שנאה ואלימות מילולית שהבאנו לעיל, ללא יוצא מן הכלל, מתאימות לאפיונים שהבאנו בנושא שנאה. יש ומדובר לא ברבים אלא כמחצית מן הטוקבקים של אדם או שניים, לרוב ממין זכר, בזהות בדויה, שנדבק בך כמו קרצייה עד הסוף.
אני מוכן לחיות עם זה. מה שבאמת מפליא אותי הוא העדר תגובות, במספר משמעותי, לאותם דברי בלע שנאמרים לשמם בלבד. ולו תגובה של קוראים פעם אחת, מבלי להיכנס לשיח עקר. לפעמים יש לי הרושם שהקוראים גם הם איכשהו נהנים מ"קרב" הגלדיאטורים בזירה מחד; מאידך הם מגיפים את התריסים. לא רוצים להתערב. זה מעציב, כי "שתיקה כהודאה דמי". רצח רבין היה כמעט ידוע מראש. היו שניהלו את מסע השנאה והשטנה כולל הפלקט של רבין במדי ס.ס. והיה מי שביצע את הרצח - יגאל עמיר. השבוע קבלנו תזכורת טרייה מן הסוג של "היד על הלב". המשנה לראש הממשלה, הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון הגדיר, לפי הדיווחים, את תנועת 'שלום עכשיו' כווירוס. וירוס הוא אומנם לא קצין נאצי. אבל בווירוס צריך לטפל. פרשנים סלחנים יאמרו שצריך לחסן את העם מפניו. יפה. אבל מה עושים עם הווירוס עצמו? אגב כך אתה שואל את עצמך, אני מכל מקום שואל את עצמי, איך איש כזה התמנה לרמטכ"ל? מינוי כמעט מקצועי ולא פוליטי, שתבונה חייבת להיות אחד התכונות שלו כמצביא. אפשר והאיש פיקח, אבל חכם הוא לא. אשר לתואר - משנה לראש הממשלה, הרי שבפועל זה כיסא ריק גם כאשר יעלון יושב עליו. ואגב, בעקבות בירור ב"ארבע עיניים" עם ראש הממשלה הצהיר יעלון שהוא תמים דעים עם מדיניות הממשלה. מי יודע מהי מדיניות המשלה הזאת? יש מדיניות של שרים, כמו יעלון, אבל מדיניות ממשלה?
עוצמת ההסתה אינה אחידה, לאמור לא מדובר בגובה הדציבלים, נגיד 110 גובה שגורם לכאב באוזניים. הסתה היא לא מוזיקה, אף שגם מוזיקה עלולה להיות צורמת. תלוי מי משמיע אותה. ככל שהרמקול ממוקם גבוהה יותר בצמרת, ככה היא משפיעה יותר. אלא מה - הציבור שלנו, שכה עייף מרעשים, תרועות מלחמה, זעקות מקופחים, צעקות מובטלים - רוצה שקט. אבל זה שקט מדומה. זה יחזור אליו כמו בומרנג. ולכן שוב ושוב ושוב, הכתובת שלי היא הציבור. וודאי שהרשויות - המחוקקת, השופטת והמבצעת חייבות לעשות הרבה יותר בתחום ההרתעה. אבל מכיוון שהן בדרך כלל כבדות שמיעה, המפתח חשוב הוא בידי הציבור. אני מסתכן כאן בלעגנות מאוד בוטה, טורדנית. דומני שגם מצד הציבור יש הפליה לגבי התגובה למעשי פשע. לאחר הרצח במועדון ההומו-לסבי היו עצרות, הפגנות, קריאות לתגובה נאותה ואח"מים התייצבו. מסתבר למרבה החלחלה שיש רצח in ויש . out. אריה קרפ נרצח לא במועדון אלא על שפת הים. ומה עם יפתח מור יוסף, ציפי נחמו, תאיר ראדה, ראני גנאם, ענת פלינר, רפאל מורלשווילי, מואהב חאסקיה, דניס רודוב, וביאטריס רודוב, רק להזכיר מקצת מן הנרצחים?
לזעוק ולעשות
היכן ההפגנות, העצרות, המחאות? איפה הביטוי לזעקה שבלב? הייתי מצפה לעצרת אדירה אחת, גדולה מאי פעם, בכיכר רבין עם כרזות: זעקי ארץ אלימה, חסלו את השנאה, המיתו את השטנה, צאו ממרבצי השאננות שלכם תאבי השלטון . בלי במות בידור, בלי ילדי נרות, שיהיה חושך עם לפידים. שיהיו תופי טאם-טאם ועליהם יכו בחוזקה ככה שירעדו הכיסאות של המיניסטרים וסגניהם ושלישיהם, ויחצניהם, והסלבריטאים, וההון שצף באגם זהב, שגם הוא יעלה בלהבות השנאה אם לא יושם לה קץ במהרה. זעקה אחת גדולה. בלי נואמים. רק אזעקה - עולה ויורדת.
ואז צריכים לבוא המעשים. סגירת פאבים בעייתיים לתקופות שונות, הכנסת שיכורים שיוצאים מהם למכלאות ללילה עד שיתפכחו, הוצאת שוטרים מרכבים מונעים לרגליים ממונעות, התנדבות של רבבות תושבים למשמר האזרחי לסייר במקומות תורפה "ללא הפסקה", רתימת אלפי בני נוער מתנועות הנוער והדיסקוטקים. זה יעשה להם טוב. גם לנו. התקנת לחצני מצוקה בבתים בעייתיים וגם בחוץ בשכונות השונות, כמו שפעם היו בדרכים. ריבוי מצלמות במוקדים בעייתיים וגם בדרכים. תאורה סולארית בפארקים, לא רק בשוליהם. ויש עוד ועוד אמצעים לרָשֵת בהם את הסביבה מבחינת ביטחון האזרח. בראש וראשונה - אפס סבלנות לאלימות.
הדברים הנוראים ביותר בחברה נעשים בשל אדישות הקהל. אם שמירת ביטחון האזרח של המשטרה שלנו שואפת לאפס, העמדת הקולקטיבית האפאטית של הקהל היא למטה מזה. העיקר שהשיירה עוברת "ללא הפסקה".
בסרט 'מסע בין כוכבים 2' אומר "קאהן" הנוקם לאדמירל קירק, רב חובלה של ספינת החלל האדירה 'אנטרפרייז': "השנאה שלי תשמיד אותך". הסוף שהוא וספינתו עולים באש בחלל, ואילו "ספוק", חצי אנוש , מתוך אהבה לידידו קירק ולעמיתיו, שָם נפשו בכפו ומציל את ה'אנטרפרייז' ואיתה את התקווה להמשך חקר החלל. היכן התקווה שלנו, מלבד ההמנון?
ואולי, ואולי, כמו בליל העלטה בניו-יורק בשנת 1965, אנשים זקוקים לחושך כדי שיראו אחד את השני. ויראו גם את הסביבה שמוארת באש השנאה.
