עוד חברה במועדון הדיקטטורות

שיח' עבד אללטיף מוסא הוא שמו של מנהיג קבוצה איסלאמית קיצונית, אשר התגדר בשמות פומפוזיים ובכינויים מפוצצים.

קבוצתו נקראת "ג'ונד אנצאר אללה" – צבא תומכי אללה, מינוח קלאסי המזכיר את הרטוריקה של מוחמד, נביא האיסלאם. זוהי קבוצה "סלפית ג'יהאדית", שמגמתה להחזיר את אומת האיסלאם לימי הזוהר של שחר נעוריה, המאה השביעית, באמצעות מלחמת הקודש.

כינויו של שיח' עבד אללטיף בקרב תומכיו היה "אבו אלנור אלמקדסי" – אבי האור מירושלים, ומטרתו המוצהרת הייתה הקמת "אימארה איסלאמיה" – נסיכות איסלאמית, מונח רווי מטען איסלאמי. הוא נהג ללבוש בגד אדום, גם הוא סמל איסלאמי הקשור לגי'האד. הקשר של שמו לירושלים אינו מקרי: את הלגיטימציה שלו הוא ניסה לבסס על הקשר עם עיר הקודש (מעניין שגם שיח' ראא'ד צלאח, ראש התנועה האיסלאמית הצפונית בישראל, מכונה "שיח' אל-אקצה").

אין זו הקבוצה האיסלאמיסטית הראשונה בעזה המתהדרת בקיצוניות יתר לעומת חמאס, וכמוה יש עוד כהנה וכהנה, בעלות שמות הנושאים משמעויות איסלאמיות קיצוניות: "ג'יש אלאיסלאם" – צבא האיסלאם, "ג'יש אלאומה" – צבא האומה, "ג'לג'לאת" זעזועים (שיגרום הארגון לכל מתנגדיו) ו"אלג'יהאד אלאיסלאמי" הידוע.

תחרות זו על הלגיטימיות ידועה משחר ימי האיסלאם, וכל אימת שמישהו אינו מרוצה ממשהו – ברמה האישית, המשפחתית, הקבוצתית או האידיאולוגית, הוא מקים ארגון ומכריז על הארגון שפרש ממנו כלא-לגיטימי במקרה הטוב וככופר במקרה הרע.

לפלגנות הטבועה באופי הארגונים האיסלאמיים מצטרפת הנטייה הערבית והאיסלאמית לאחוז בנשק ולהשתמש בו – מאלג'יריה עד אפגניסטן, מצ'צ'ניה עד ניגריה. מוסלמים רבים מאמינים שגורלו של האדם ("קדאא וקדר") קבוע, ובכלל זה יום מותו, ואם הוא מת – אות הוא כי היה אמור למות באותו יום, במיטה, תחת גלגלי משאית, בהתפוצצות מטען או מכדורי רובה. תחושה פטאליסטית זו היא שעומדת בבסיס האלימות ופיגועי ההתאבדות בחברות אלה, הנראים לאנשי המערב כזלזול בחיי אדם.

לאחרונה קרא ברפיח השיח' עבד אללטיף מוסא, בדרשותיו במסגד, להחיל את השריעה, לחזור לג'יהאד ולא לקיים את הפסקת האש.

במשתמע ובמרומז הוא תקף את שלטון חמאס שאינו מיישם את השריעה, שמקיים את הפסקת האש ושנטש את הג'יהאד. כל עוד הסתפק בכך – לא עשתה ממשלת חמאס דבר נגדו, למרות שלא אהבה במיוחד את מסריו הקיצוניים, ולמרות שהתנסחותו הזכירה את הרטוריקה של ארגון "אלקאעדה". אולם, ביום שישי לפני שבועיים הוא עבר את הקו האדום: הוא הכריז על הקמת "אֶמירוּת איסלאמית" שבירתה ירושלים, ושהוא מנהיגה.

העמדת אתגר זה לשלטון חמאס כבר היה מעבר ליכולת הספיגה של אנשי התנועה, והם הגיבו, כדרכם, בהתאם לסטנדרטים הנקוטים בעולם האיסלאמי: בלי בג"צ ובלי בצלם, בהרבה נחישות ובלי רגישות, ובמהלך קרב קצר ורווי אש נהרגו כ-25 אנשים, נפצעו מאות, והמסגד שבו היה דורש אותו שיח' נפגע קשות, בין השאר מפיצוץ תחמושת וחומרי נפץ שאוחסנו בו. חמאס מיהרה להכריז ש"השיח' פוצץ את עצמו", אבל איש אינו לוקח ברצינות הכרזה זו.

התוצאה המיידית של הפעולה הייתה תדהמה: נציגי הפת"ח בגדה, שאך זה סיימו את ועידתם, לא יכלו להימנע מהמחשבה שאם בעתיד תיסוג ישראל מיהודה ושומרון, הם עלולים להיות המטרה הבאה של חמאס. אנשי הפת"ח ברצועה, שגם בימים כתיקונם אינם מלקקים דבש, חוששים שבעתיים: אם אנשי חמאס נוהגים אכזריות שכזו באיסלאמיסטים, איך הם ינהגו באנשי הפת"ח, הנתפסים ככופרים? תושבי רצועת עזה מבינים היום טוב יותר מה עלול לקרות להם אם, למשל, ייצאו להפגנות עקב המצב הכלכלי או התברואתי (החורף ושפעת מקסיקו מתקרבים), וממשלת חמאס תפרש זאת כפעולה נגדה.

וכך, ממשלת חמאס במדינת עזה מצטרפת למועדון הדיקטטורות שחברות הכבוד בו הן אירן, סעודיה, אפגניסטן בימי הטאלבאן (העלולים לשוב לשלטון אחרי נסיגת נאט"ו) וסוריה – מדינות שהשכבה השלטת בהן רואה באזרחים איום על שלטונה, ומתייחסת אליהם כאל אויבים. ומי שחושב אצלנו על המשך התהליך המדיני בגדה המערבית, חייב לקחת בחשבון כי המתרחש ברצועת עזה עשוי לחזור על עצמו גם ברחבי הגדה המערבית. גם אליה עלולים לחדור אנשים מעירק, מפקיסטן ומאפגניסטן, הנושאים בקרבם את שנאת המערב וישראל יחד עם ידע וניסיון במלחמה, בפיגועים ובטרור, כשהאיום במוות אינו עושה עליהם רושם. מה שקרה ברפיח יכול לקרות בכל מקום ברחבי יהודה ושומרון, ולכן על ישראל להישאר לעולם בשטח הכפרי, דליל האוכלוסיה, כדי להשגיח מקרוב על המתרחש בערים ולמנוע שם את התפתחותן של קבוצות כמו אלה שברצועת עזה.

בימים אלו, במלאת ארבע שנים לעקירה הלא מוצדקת של חומש ושא-נור, עולים קולות להחזיר עכשיו את היישוב היהודי לנקודות אלה. בהנחה שהשטח אינו אדמה פרטית של ערבים, יש הצדקה מלאה לעשות זאת, כדי לחדש את האחיזה במרחב הכפרי דליל האוכלוסין, אלא שאת העיתוי לכך יש לבחור בקפידה. בימים אלה יושב בבית הלבן נשיא שהדבר האחרון שהוא מוכן לשמוע עליו הוא עלייה לקרקע של יישוב יהודי, גם אם זה יישוב שעד לפני ארבע שנים התקיים ללא הפרעה. מדינת ישראל אינה סין, וגם לא אירן, ועדיין איננו יכולים לוותר על הקשר הטוב עם נשיא ארה"ב של אמריקה. הקונגרס והסנאט, ידידותיים ככל שיהיו, אינם מנהלים את המדיניות השוטפת של ארה"ב.

יתר על כן, לאחרונה נשמעים קולות – גם של ישראלים – הקוראים לאבו-מאזן להכריז על מדינה פלשתינית בגבולות 1948, כלומר המקיפה את כל שטח הגדה המערבית ועזה, כולל אריאל, מעלה-אדומים, גוש-עציון ואפילו השטחים שסופחו לירושלים והשכונות היהודיות שנבנו בהם, כמו הגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, רמות וגילה. מדינה פלשתינית כזו, אם תוכרז, תזכה באופן מיידי בהכרה בינלאומית רחבה, כולל אמריקנית, ואז צפויה ישראל להיכנס למגננה ולמו"מ עם המדינה הפלשתינית, תחת לחץ בינלאומי אדיר שיופעל עליה. ייתכן שאובמה ורם עמנואל, מאחורי הקלעים יתנו דחיפה קלה לאבו-מאזן לעשות את הצעד הזה, עם הבטחה שהם יתמכו בו בהמשך. החזרת היישוב היהודי לחומש עלולה להגביר את הקולות הקוראים לצעד זה, וכך חומש אולי תקום אך מפעל ההתנחלות כולו ייכנס לטלטלה קשה.

התזמון המתאים להחזיר את חומש הוא אפוא כאשר העולם בכלל והבית הלבן בפרט יהיו עסוקים בבעיה גדולה אחרת, כמו – חס וחלילה – מלחמה נוספת בקווקז, משבר קשה עם צפון-קוריאה או עם אירן, פיגוע גדול בעל הד עולמי או אסון טבע בהיקף הצונאמי שהתחולל לפני מספר שנים. אין לייחל לאסונות ואין להזמין מלחמות, אך כיוון שהם מתחוללים מדי פעם, יש לנצל את התעסקותן של המדיה העולמית ושל הדיפלומטיה הבינלאומית בהם לטובתנו.

בכביש המדיני צריך להיות צודק אבל גם חכם, ולא "לדפוק את הראש בקיר". את זה עושים שכנינו בהצלחה רבה, ומצבן העגום של מדינות ערב הוא הראייה לכך.

מדי פעם אני מקבל בדואר אלקטרוני מסרים מערבים וממוסלמים המביעים תמיכה בישראל, הסכמה לקיומה, הבנה לאמצעים שהיא נוקטת לפעמים כדי לשרוד ואף הערכה והערצה להישגיה בכל התחומים. מסרים כאלה מגיעים אלי בעיקר בזמני מלחמות ופיגועים. בין הכותבים יש מוסלמים שאינם ערבים, ערבים מוסלמים, נוצרים ובעלי דתות אחרות, כאלה החיים בארצות מולדתם וכאלה החיים בניכר. הם בדרך כלל מכירים היטב את המצב בארצותיהם, ומשווים אותו עם המצב בישראל. לעתים אני נאלץ לצנן מעט את התלהבותם מישראל, ולציין שגם אצלנו לא הכול מתנהל על-פי הרצוי, אך בדרך כלל הם מתעלמים מכך.

כמה מהם משתתפים באופן קבוע באתר arabsforisrael.com – כלומר, "ערבים למען ישראל". חלקם חותמים את מכתביהם בשמותיהם האמיתיים וחלקם חוששים לעשות זאת פן יבולע להם.

מן הראוי שישראלים נוספים ייצרו קשר עם ערבים ועם מוסלמים ברחבי העולם, ובכל שפה המאפשרת התכתבות סדירה. עצם ההתכתבות התרבותית עם אנשים יוצרת תחושה שאפשר להתגבר על הבעיות, שכדאי לדבר ולא לירות ולפוצץ. גם אם מתכתבים עם אדם באירופה יש בכך לסייע, כי המצב באירופה מתדרדר עם עליית האיסלאם ביבשת זו, ואם יש לאדם קרובים במולדתו, הדברים עשויים לחלחל גם אליהם. יש לקוות שיבוא יום ובעולם הערבי והאיסלאמי ישררו תנאים שיאפשרו לכל אחד להצהיר על אהדתו לישראל, בדיוק כפי שבמדינות המערב בכלל ובישראל בפרט, יכול אדם להצהיר על אהדתו לשונאי ישראל ולקבל תקציבים לפעילותו.