מחקר חדש, המתפרסם השבוע בכתב העת Nature Communications, שביצע ד"ר רועי גרנות מהמחלקה למדעי הגאולוגיה והסביבה באוניברסיטת בן−גוריון שבנגב בשיתוף עם חוקר מהמכון הגיאופיסי הצרפתי (ג׳רום דימנט), מראה כי שני הלוחות הטקטוניים שבנו את אנטרקטיקה במשך כמאתיים מיליוני שנים התאחדו לכדי לוח אחד בשלב הרבה יותר מאוחר ממה ששיערו עד כה. לתוצאות המחקר השלכות חשובות על ההבנה של התנועות מסביב לאוקיאנוס השקט - ההתרוממות של האלפים של ניו-זילנד, על התנועות לאורך הסאן אנדראס שבקליפורניה, ועוד.

במאתיים מיליוני השנים האחרונות חצה את אנטרקטיקה ביקוע ארוך מאוד שלאורכו התרחשו תנועות טקטוניות בין הלוח המזרח אנטרקטי לבין המערבי. תנועות אלו גרמו ליצירה של אחת משרשראות ההרים הארוכות בעולם (ההרים הטרנס-אנטקרטיים), להתפרצויות של מאות הרי געש שרובם התפרץ מתחת למדפי הקרח ולעיצוב של הטופוגרפיה התת-קרחונית. לתנועות הללו ישנה משמעות גדולה על קצב שפיעת החום של הסלעים וקצבי התנועה וההמסה של הקרחונים. ד"ר גרנות: "מנתוני לווין אנחנו יודעים כי כיום אין תנועות בתוך אנטרקטיקה - היבשת קפואה מבחינה טקטונית - והשאלה שעד כה הייתה בלתי פתורה היא איך הלוחות זזו אחד ביחס לשני בעשרות מיליוני השנים האחרונות ומתי הביקוע הפסיק לפעול"?

הנתונים החדשים נאספו במהלך שתי הפלגות על גבי שוברת קרח צרפתית, בה החוקרים אספו נתונים גיאופיסיים שאפשרו לתארך את קרקעית האוקיאנוס ולחשב את התנועות שבין הלוחות של אנטרקטיקה לבין הלוח האוסטרלי. מהתוצאות עולה כי אנטרקטיקה התאחדה לכדי לוח אחד לפני כ-11 מיליוני שנים. מכיוון שאנטרקטיקה מקשרת את הלוח הפאסיפי לכל שאר העולם, לתוצאות אלו של המחקר, כאמור, השלכות חשובות על ההבנה של התנועות מסביב לאוקיאנוס השקט - ההתרוממות של האלפים של ניו-זילנד, על התנועות לאורך הסאן אנדראס שבקליפורניה, ועוד.