כך או כך,
מדונה, בעיניי, היא שגרירתו של הגורל היהודי המתעתע בנו. אולי אפילו לועג לנו. ממש הצחוק האירוני של הגורל. וכל כך למה?
כל מי שצפה במופע של מדונה לא חס על ממונו ושילם כסף טוב ורב בעבור הזכות להיות קרוב אצל המלכה. מה יש בה שכל כך מושך את הצופים?
מדונה בעיני מעריציה היא, ככל הנראה, המייצגת המעולה של תרבות הפופ האמריקנית. תרבות של קצת מוזיקה רעשנית, אפקטים חזותיים ואקוסטיים, תנודות גוף כוריאוגרפיות, כדוגמת מייקל ג'קסון ינוח בשלום ובשלוה שקטה על משכבו, יחד עם הערצת העושר הנלווה אל ההצלחה. אין בתרבות הזו ערכים, אין בה מהות, אין בה גדולה. יש בה רק הרצון האישי של כל אחד מאיתנו, להיות חלק מעולם הכוכבים הנערץ. להיות בעלים של מטוס פרטי, יאכטה ענקית, וילות מפוארות ומאות מיליונים בחשבון הבנק. להיות חלק מתמונה זוהרת שפעמים רבות לא מסתתר מאחוריה דבר פרטי לריקנות.
אנחנו מעריצים, באובדן עשתונות כמעט, מאפיינים חיצוניים-שטחיים של תרבות זרה ושוכחים את העושר והעומק של תרבותנו שלנו. תרבות המסורת היהודית בת אלפי השנים. תרבות שהעניקה לעולם את מירב הרעיונות הנעלים, כולל את אמונתו היסודית של ישו הנוצרי.
אבל מדונה אינה כזו. למרות היותה נוצרייה היא הגיעה, בדרך לא דרך, אולי בדרך שהכתיב לה הגורל, אל היהדות. אל עולם הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
רבים מאיתנו, ואפילו הם בני העם היהודי, כלל לא מכירים את מהות הקבלה. אולי באופן כללי אנו יודעים שלתורה זו יש שורשים עמוקים במחשבה היהודית ויש לה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים. נראה כי מדונה זכתה במורים טובים בתחום הקבלי ואולי היא פשוט תלמידה טובה. ומן הטעם הזה היא הפכה למאמינה אדוקה ונלהבת בתורת הקבלה.
ומהו צחוק הגורל? בשעה שחלקים ניכרים מן התרבות הישראלית נסמכים, בחיקוי מתוך התבטלות, על הערצת המוצרים הכאילו-תרבותיים שמפיקה ארה"ב בעבור העולם - מדונה מעריצה דווקא את תרבותנו. התרבות שאנחנו איבדנו או אולי רק שכחנו. ומי יודע, אולי ברבות הימים, כאשר האנרגיה האישית שלה תדעך עם הזיקנה, כאשר הקול כבר לא יהיה כל כך צלול, כאשר העצמות המזדקנות כבר לא יוכלו לשאת את מעמסת עוויתות הגוף, מדונה, אמו של ישו, תזנח את שמה הנוצרי ותהפוך לאסתר המלכה היהודית שתחיה על-פי מצוות היהדות. ואולי אז, מתוך החוכמה שתרכוש לעצמה תוך צלילה לעומק עולם הקבלה, היא תמשיך לעשות כסף במופעים של חזרה בתשובה.