בימים אלו מלאו 49 שנים מאז הלכה מאתנו המשוררת חיה קדמון. אני מקדיש את הטור שלי לזכרה של חיה קדמון ז"ל, משוררת שתרמה לספרות העברית נכס יקר של שירת שלום. אני נמנה על אלו הכואבים ששירתה של חיה קדמון לא זכתה לקבל את המקום הראוי לו בארון הספרים שלנו.
חיה קדמון נפטרה ב-י"ב באלול תש"ך, 4.9.1960. בגיל 42. בעלה המדען, רוברט פרקש, נפטר שמונה חודשים לאחר מותה ממחלת שיתוק פתאומית והוא בן 36. בנם יובל, שנתיים בטרם מלאו לו חמש שנים, אומץ, על-פי בקשתו האחרונה של אביו, על-ידי ידידי המשפחה, לילקה ודניאל פתר.
בהוצאת "תרבות לעם", 1971, יצא ספר שיריה "לבעור תמיד" בעריכת המשורר אלכסנדר פן.
אני מניח אתגר לפתחה של אגודת הסופרים והוצאות הספרים, שלקראת שנת 2010, לציון 50 שנה בלי חיה קדמון, יוציאו מהדורה ראויה של כל שיריה. תהיה זו מתנה נאה לשוחרי שירה עברית במיטבה.
אני מביא לקהל הקוראים את הקטע האחרון מתוך הפואמה "תאומים ילדה אותנו זו הארץ", שנכתבה על-ידי חיה קדמון בשנת 1957.
...עַל כֵּן אֵלַיִך אֵם שְקוּדָה וּבְהוּלָה עַל עוֹלָלֶיהָ
כְּמוֹ דּוֹגֶרֶת
אֲנִי קוֹרֵאת בְּהִתְרַגְּשוּת בְּהִתְחַדֵּש אָבִיב:
רְאִי, הֵן לא הַרְחֵק מִכָּאן
לְיַד תֵּיבוֹת וָאֳהָלִים כְּמוֹ שֶׁלָּךְ
בְּסִיסֵי רַגְלָיו בְּחוֹל הָאָרֶץ הַקּוֹדֵחַ,
עוֹמֵד לוֹ יֶלד מְקֻרְזָל-שֵׁעַר כְּמוֹ יַלְדֵך,
אֲשֶׁר פָּעָה אֶת פְּעִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה
עַל זוֹ הָאֲדָמָה,
יֶלֶד שֶׁנִּגְרָר כְּשַׁק מֻפְשָל עַל שֶכֶם
בְּהֵעָקֵר מִכָּאָן עַמּוֹ כְּמוֹ גּוּשֵי קַרְקַע
הַנִּזְרָקִים לַעֲבָרִים בְּנֵפֶץ הַמַּפּוֹלֶת
שֶׁלּא יָדָיו הִצִּיתוּ אֶת פְּתִילָהּ.
גַם אַתָּה, שָׁכֵן, שֶהֻדְעֲכוּ חַיֶּיךָ לא רַק בִּכְתוֹנֶת הַפַּסִּים
אֲשֶר לַמָּוֵת
כִּי גַּם בַּתּוֹר לְכַף מָרָק וְלֶחֶם חֲסָדִים
כְּבֶן-חוֹרִין מֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ גָּדֵר-
אַל תְּצַפֶּה לָבוֹא שֵׁנִית אֶל הַפְּלִיטִים הַמְּצוֹפְפִים
בְּחֹזֶק יַד וּבְרֶגֶל גַּאֲוָה,
אַךְ גַּם אַל תְּדַבֵּר אלימו חֲלָקוֹתת וְאַל תִּפְתַּח לָהֶם בֵּית דֹּאַר
כִּי חַשְתָּ כְּבַר בָּאִשּוֹנִים הָאֲטוּמִים וְהַקְּמוּצִים
אוֹתוֹ נִצּוֹץ אֵיבָה אֶל הַכּוֹבֵשׁ
אֲשֶׁר הִקְדִּיחַ לְפָנִים אֶת לְבָבְךָ.
יָבוֹא אָבִיב, יָבוֹא!
יָבוּאוּ פַלָּחִים בְּחִיּוּכָם הַחַם
וּבָחוּרִים שְׁחוּמִים וּמֻצָּקִים שֶׁלָּנוּ
וְיִטְבְּלוּ פִּתָּם יַחְדָיו בְּדֶשֶׁן הַמִּנְחָה
לְאוֹת כִּי תַּמָּה גְּאוּלַת הַדָּם.
כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ
וּתְאוֹמִים נָלוֹשׁוּ נַחֲלוֹתֵינוּ בֵּין כָּל עַמֵּי תֵּבֶל.
1957
