הכל יתחיל בשבועיים שבהם התקשורת למיניה לא תאמר שום דבר באופן נרחב ככל האפשר ופוטוגני להפליא. ומכובד כמובן (מי יכול לשכוח את הבעות החומרה של פרשני הטלוויזיה, כשהם מודיעים לנו לא כלום בריבוע ואת תצלומי התקריב מהארכיון בצירוף כותרות אדומות גדולות ומרשימות?). אנו האזרחים נקבל תילי תילים של פרשנויות על לא מאומה. מקורבים, קרוביהם של מקורבים, בעלי ידע עמוק מבפנים, לא יאמרו כלום באופן חגיגי במיוחד. מרשים, לא?

ואז, אחרי שגם בזימבבואה הצפונית כולם כבר יידעו את מה שלאזרח הישראלי אסור יהיה לשמוע, פתאום מותר יהיה לדבר, לספר ולכתוב. לגיונות כתבים, עורכי חדשות, עיתונאים מכובדים ופרשנים ידעניים שוב יספרו לנו שהנ"ל שוב חשוד (בפעם השלישית, אולי הרביעית, מי כבר יכול לספור), אבל הפעם - הוא חשוד מאוד מאוד, יותר חשוד ממנו קשה למצוא.

אבל אנו הרי יודעים, כי החשוד-חשוד אינו פראייר, ועור עבה יש לו אפילו יותר מזה של קרנף לבן. לכן, כתגובת נגד מיידית, שהוכנה מראש, הוא יכנס מסיבת עיתונאים, שבה הוא יבצע בשידור חי את הפרשנות שלו ל"ריד מי ליפס" המיתולוגי, או לגרסת הלייט של נשיא המדינה לשעבר או של ח"כ ש"ס לשעבר - "יתום אנוכי ונרדף אני על שום צבע עורי", וזאת בסגנון צברי מחוספס - "תסתכלו לי בעיניים". דרמטי, כובש, המספק בו בזמן תירוץ ואליבי. ליתר ביטחון הוא גם ישחרר הצהרה סנסציונית: המשא-ומתן לשלום התקדם מאוד מאוד, ואפילו יותר מזה.

אלא מה, עדיין לא באמת יקרה דבר. נכון, יהיו דיבורים על עדויות מרשיעות מאוד, יהיו חקירות עומק (מה זה בעצם?), יהיה אפילו עֵד שנחקר לעומק כמעט מיד (לא שאנחנו יודעים באמת מה הוא אמר או מה הוא עשה בדיוק. כרגיל, יש פרשנויות והשערות לרוב) ושגדודי כתבים רצים עכשיו מסביבו לכל מקום, בארץ או בחו"ל ומוציאים לו את המיץ, תוך בירור קפדני מה הוא אכל בארוחת הבוקר לפני כהנה וכנה שנים, ומי הייתה אהבת נעוריו המיתולוגית.

ובינתיים, החשוד מאוד מאוד, שעכשיו אפשר כבר יהיה לגלות "כי הוא פוליטיקאי בכיר", כבר יכין את גל התירוצים הבא: "זה לא אני, זה בכלל ההוא", "לא ידעתי, לא שמעתי, ואין לי שום קשר לפרשה", וכמו מצביא דגול ואסטרטג מבריק, הוא יניע במקביל את גדודיו הפרטיים בגלים גלים: ההתקפה הראשונה, המינורית, תהיה של חיים או של משה, חברים טובים משכבר - גם הם במקרה חשודים בשעתם, אבל זה לא הצליח ובכלל למי אכפת - הטוראים במשחק הזה, הסנונית הראשונה. אחריהם יישלחו צוותים של עורכי דין לבג"צ, ליתר ביטחון לעכב ככל האפשר את ההליכים, ואז ייפתחו כנסי תמיכה מתוקשרים, אפופי רמזים בדבר רדיפה פוליטית כזו או אחרת, ומעל כולם מרחפת ההבטחה: מי שלא יתמוך בחשוד עכשיו ישלם ביוקר בעתיד הקרוב.

ופתאום, השרים וחברי הכנסת, שרק לפני שבוע היו מוכנים לשלם סכום הגון מכיסם כדי להתראיין על לא חשוב מה, נדבקים לכיסא ומקבלים שתֶקֶת כללית, או לחילופין יוצאים בהתקפת מוסריות צדקנית בסגנון: "מה, לא שמעתם שהנאשם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו? בושה לכם".

אין מה להגיד, כיסאות מרופדים היטב יש להם ומשכורת - על חשבוננו.

והרי אין לשכוח, שלכל אחד כזה יש גם ראש ממשלה על הראש, ואוי לו אם יעז לנענע את הסירה. הרי חס וחלילה עלול להתגלות החשש שעקב הפרשה, המפלגה שלו ושל ראש המשלה גם יחד תגיע בבחירות הבאות למספר מנדטים שאפשר לספור על יד אחת, ושפרשה כזו עלולה להטיל דופי בכל מיני אישים בכירים ועלומים וכו'.

וההוא, החשוד מאוד מאוד, ימשיך לחייך - לו יש זמן. הרי בעמקי לבבו הוא יודע, שגם אם עניבת החנק תתהדק, וגם אם יגיעו ההוכחות, ההצהרות והקבלות מהוועדים, בארסנל שלו מצויים צמד הקלפים המנצחים, הג'וקרים המחייכים: תוכנית להחזרת רמת הגולן ולפירוק כמה התנחלויות, או חתימה על הסכם עם הפלשתינים - הסכם שהאצבע שלו חיונית מאין כמותה לאישורו. ואז, מי יעז לסרב לפעמי השלום שאו-טו-טו מגיע, מי?

טוב, האמת היא שזה היה הרבה יותר מצחיק, אם זה לא היה על חשבוני ועל חשבונכם.