הסכם ז'נבה הוא הסכם גרוע ביותר. לאחר שנתיים של דיונים הסכימו הפלשתינים, בקושי רב וכרגיל בלחץ העולם, לחתום על הסכם פיקטיבי לחלוטין המעניק להם את מבוקשם בשלב זה, ומספק להם את כל התירוצים שלא להפסיק את "מלחמת השחרור" שלהם.
כידוע, ההסכם מעניק בעקיפין את זכות השיבה, מוציא את כל היהודים משטחי "פלשתין", שובר את הטאבו של הקו הירוק (בעזרת תקדים זה יילחמו הפלשתינים על אוטונומיות ערביות בגליל ובנגב - כפי שנחשף במסמכי שלל במבצע 'חומת מגן'), ירושלים מאבדת את מעמדה כבירת ישראל וקודשיה נמסרים לערבים (בפועל ישראל כבר ויתרה על חלק מקודשים אלה), התביעה לסיום הסכסוך נשענת על סעיפים מעורפלים מספיק בכדי שהפלשתינים יוכלו להמשיך בסכסוך לנצח, ישראל מוותרת על זכות ההגנה העצמית ועל סעיפים מרכזיים מריבונותה, ועוד.
אין כמעט לאף אדם ספק שביילין היה חותם על הסכם סופני זה כבר ב-1993 (ועוד קודם). אולם ביילין, בתבונתו הפוליטית, הוביל מהלך ארוך שנים ורב מימון בו חתם על הסכמים שונים, כאשר בכל אחד נשבר טאבו אחר (ירושלים עם אבו דיס ופינוי יישובים בהסכם ביילין-אבו מאזן, זכות השיבה והקו הירוק בטאבה, וכעת ויתור מוחלט על הר הבית וחלק גדול מירושלים ועל סיום הסכסוך), עד שהגיע להסכם הנוכחי. אלא שהפעם הוא עושה זאת עם ציבור לא קטן ומיואש מאחוריו.
ביילין לא נכנע לטרור, אלא להיפך ממש. הטרור סייע לביילין לגבש תמיכה ציבורית בתוך ישראל בעמדות שלום עכשיו הקיצוניות שלו.
מבחינה ציבורית, המדאיג אינו העובדה שמעל שלושים אחוז תומכים בהסכם (על פי סקר שהתפרסם ב'הארץ') - זהו מספרם של השמאל הרדיקלי והערבים בקרבנו, אלא שכשלושים אחוז לא גיבשו דעה לגביו. זו ההצלחה האמיתית של ביילין. אנשים שלנוכח מסמך דומה בעתיד, אשר לכאורה יסיים את הסכסוך, ייכנעו לתקוות הרגע ולרגשותיהם ויסכימו לתמוך בו. יחס סיכון - תועלת הוא יחס רציונלי ויש לחשבו בשיקול דעת.
הצלחת הטרור וביילין היא שלב נוסף בהפיכת הציבור למבולבל ולא רציונלי בעניינים לאומיים (גם לימין הפוליטי יש בכך אשמה לא מועטה, אבל הוא לפחות לא ישקול חתימה על מסמך שכזה).
ובכל זאת, למרות הכניעה המבישה הגלומה בו ולמרות ההוכחה כי ביילין רב הצלחות, ניתן להתעודד מהסכם ז'נבה. הסכם ז'נבה מסמן משברים גדולים של מתנגדי הציונות וזכות העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ברת הגנה (מילים שאינן מופיעות ולא יכולות להופיע בשום הסכם שפלשתינים חתומים עליו). הצגות והפקות יוקרה בינלאומיות שכאלה אינן באות ללא סיבה. והסיבות מעודדות.
ראשית, האירופאים. ככל שהמוסלמים הולכים ומאסלמים את אירופה, ככל שהם הולכים ומתרבים, מתאזרחים בה ומהגרים אליה, כך האירופאים יותר רדיקליים ביחס לסכסוך הישראלי פלשתיני. הסכם ז'נבה הוא לא רק יקר, הוא גם מסוכן ולא מקובל מבחינה פוליטית, והאירופאים מגלים בשבירת הנורמות הללו את השבר הפנימי הגדול שהם צופים לעצמם.
ברור כי ישנו כאן שיקול פוליטי הבא לספק את דרישות האזרחים המוסלמים החדשים, אולם יש כאן יותר מאשר נראה על פני השטח. מתחת לפני השטח ישנו כאן פחד אמיתי מן המוסלמים. האירופאים מנסים, יותר ויותר במודע, "לרכב על הנחש" המוסלמי. וככל שהאירופאים יותר נלחצים, כך הם יותר לוחצים עלינו ושונאים אותנו.
אם נעמוד בלחץ ונספוג אותו בקור רוח (תוך השבת מלחמה היכן שניתן וצריך), נגיע תוך שנים למצב שבו אירופה והאיסלם יימצאו בקיטוב חד, והאירופאים לא יוכלו יותר להשלות את עצמם שפתרון הסכסוך המקומי שלנו יפתור את בעיותיהם. המגמה קיימת כבר היום ברוב ארצות אירופה והיא הולכת ומחריפה. החרפה זו היא בסופו של יום, לאורך זמן ולטווח ארוך, לטובת מדינת ישראל. כיום אירופה סבורה שבצעדי שלום ואהבה היא תפייס את הערבים. כאשר היא תיאלץ להפעיל צעדי אלימות ומלחמה הסכסוך המקומי שלנו ופתרונו ישובו לידיה הנאמנות של הציונות והפשרה ההוגנת, ללא התערבות חיצונית פרו ערבית.
צרותיה של אירופה יביאו לכך שלא רק שלא תוכל להתערב בסכסוך, אלא היא תהיה חייבת לקבל את העמדה הישראלית, שכן זו תשרת את מאבקה שלה (יש מספיק מדינות מוסלמיות, יש להבחין בין מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה, וכד'). על כך שהסכסוך בין אירופה לאיסלם הולך וקרב (גם בעיני האירופאים) מעיד הסכם ז'נבה שובר הנורמות.
שנית, הפלשתינים. הפלשתינים מומחים בגרירת יוזמות, שיחות ודיונים. ההחלטה שלהם להפיק את טקס החתימה בז'נבה דווקא כעת מעידה על לחץ גדול ומשבר הנהגה. הפלשתינים זקוקים לפארסת ז'נבה משום שהם מרגישים שהם איבדו את השליטה במאורעות. מבחינתם ישראל יכולה כיום ליישם את הפתרונות שהיא מוצאת לנכון ללא משא-ומתן עימם (כפי שמוכח בעניין הגדר), והם עומדים חסרי אונים ואמצעים מול הצלחות יחסיות רבות של ישראל במלחמתה בנשק הטרור (לעומת, למשל, האמריקנים בעירק). יתר על כן, בעקבות הטרור בארה"ב, עירק וטורקיה (וקצת גם במזרח הרחוק) הטרור הפך להרבה פחות לגיטימי, וטענת הטרוריסטים כי הם לוחמי שחרור הנלחמים נגד הכיבוש באמצעות רצח חפים מפשע פשוט אינה עובדת יותר.
חוסר האונים המבצעי והפוליטי הוא שהוביל את הפלשתינים לפסטיבל ז'נבה. הפלשתינים מנסים להחיות את הלגיטמיציה שלהם ולשקם את כוחם בזירה הבינלאומית. העובדה שמצבם גרוע עד כדי כך שהם משתתפים ביוזמה אשר למעשה פוגעת בסיכוייהם להגיע להסכם אמיתי מעידה כי ישראל יכולה לקבוע עובדות בשטח ללא התנגדות של ממש.
הפלשתינים מתחילים להכיר בתבוסתם ומנסים למנעה. זו ההוכחה הרשמית לכך שיש להמשיך בלחץ, בסיכולים, בלחימה. לאורך זמן הם עובדים.
לבסוף, השמאל. יוזמת ז'נבה היא במהותה הן אנטי דמוקרטית והן אנטי לאומית. השימוש הגלוי במיליונים המגיעים מממשלות זרות, היריקה בפני הדמוקרטיה והממשלה (כלומר, בפני הבוחר) והזלזול הגלוי והמתנשא בחוק ובדעת הקהל של הרוב הגדול של הציבור היהודי בארץ, מעידה כי השמאל מוותר על הפוליטיקה הפנימית. לא נופתע אם בקרוב יתאחדו קיצוני העבודה (כולל עמיר פרץ, מהלך שפרס מנסה למנוע) עם מפלגת 'יעד' החדשה (מרצ ושחר) עליה התבשרנו השבוע. פלג זה יהיה בלי ספק "שלום עכשווי", וכזה יהיה גם כוחו הפוליטי.
עם ברק, פואד, סנה ווילנאי כאופוזיציית שמאל שפויה, הוגנת וציונית, ישנם חילוקי דעות לגיטימיים ובריאים מבחינת הדמוקרטיה הישראלית. אולם המצב כיום הוא כי המנדטים שלהם מחולקים גם לבורג, יולי תמיר ומצנע, ולמעשה קולם של הראשונים טובע ונחלש בשל צעקנותם והצלחתם הבינלאומית של האחרונים. זהו מצב לא בריא גם לשמאל וגם לדמוקרטיה. החזרה של השמאל השפוי כאופצייה פוליטית גם תחליש פוליטית את השמאל האריסטוקרטי וגם תאפשר מציאת פתרון מוסכם שיהיה מקובל על רוב העם. הסכם בו ויתורים כואבים לא יהיו שם קוד לכניעה מוחלטת, ובו יהיה ברור כי הפלשתינים (והערבים בכלל) לא יכולים בכל נקודת זמן שהם רוצים לנקות את הלוח לגמרי ולהתחיל מאפס בלי לשלם שום מחיר, כאילו לא רצחו בנו וניסו לחסל אותנו וסרבו לכל יוזמות השלום שהצענו מאז 1967.
גם הנטייה החדשה של השמאל שלא לקבל את הכרעת הבוחר באופן מוצהר, מעבר לכל ביקורת הצפויה מאופוזיציה לוחמת, היא נטייה ברוכה. האמת כאן עדיפה על העמדת הפנים, וטוב לדעת, כדי שיהיה ניתן להישמר, כי בחסות הדמוקרטיה קמו בשמאל הישראלי גופים ותנועות אריסטוקרטיות ואוליגרכיות שאינה מקבלת את זכות שלטון הרוב.
השמאל מאז תחילת ההתיישבות ביש"ע האשים את המתנחלים כי אסור בדמוקרטיה להשתמש בטענה כי "הממשלה לא מתפקדת" וליישם יוזמה פרטית, גם לנוכח אוזלת היד וחוסר האונים של הממשלה הן לייצר מדיניות של ממש בשטחים והן למנוע מההתיישבות לשגשג (שתי עובדות שאין עליהן חולק). כעת, במעשיהם (מבחינתם), עליהם להודות כי הם מכשירים את מעשה ההתיישבות כולו. גם את החרדים תקפו במשך שנים על חוסר ממלכתיות, אולם היום ברור כי השמאל החדש שותף לחוסר ממלכתיות זו, המתבטא לא מעט גם בירידה דרסטית בשירות הצבאי הקרבי של אנשי השמאל הרדיקלי. כעת, כאשר השמאל עצמו מיישם את הגישות הללו, הוא נותר חסר טענות של ממש כלפי ציבורים אלה.
השמאל הרדיקלי מוכיח כי טענותיו בעבר היו כיסוי בלבד למטרותיו הפוליטיות. ברור לכל בר דעת כיום כי השמאל הנוכחי אינו ערכי, וטענותיו אינן מוסריות או דמוקרטיות (כפי שהוא אוהב להציגן) אלא כסות לאידאולוגיה פרו ערבית לאומית (אפילו לאומנית) ואנטי ציונית מוזרה. הבלבול גדול כל כך בשמאל הקיצוני, עד ששריד מחרים לאומן איטלקי שלא הרע מעולם לאיש ומחבק באהבה לאומן ערבי שרצח בעבר, רוצח בהווה וימשיך לרצוח בעתיד יהודים. זוהי דוגמא מעולה להחלפת האידאולוגיה והמוסר בפוליטיקה זולה.
טענותיו של השמאל בעבר, כנגד הימין והחרדים, היו מוצקות וטובות. כך הן גם היום כנגד השמאל עצמו.
מסתבר כי חלק מן השמאל התייאש. התייאש מן העם היהודי וממדינת ישראל. התייאש מיכולתו לשכנע את העם כי כניעה מוחלטת היא פשרה הוגנת. התייאש מסיכוייו להטעות את הבוחר כי הוא בא לשרתו ולא את הפלשתינים. התייאש מן הנסיון להיות סולידרי ומן החובה להבחין בין טובתך ודעתך לטובת העם ודעתו (במיוחד בעת מלחמה). התייאש מן השיטה הדמוקרטית המנוונת הזו, שנותנת לברברים משכונת התקווה ועיירות הפיתוח (ש"גם בפעם הבאה יצביעו ליכוד") את אותו קול כמו למכובדי שלום עכשיו וקיצוני הקריות האקדמיות.
הקצנה וייאוש אינן בדרך כלל דבר טוב. המתינות, קור הרוח ושיקול הדעת עדיפים עליהן בהרבה. אלא שכאשר ישנו גוף קיצוני המשכנע כי הוא מתון, כאשר ישנה תנועה אנטי-דמוקרטית המשכנעת שהיא הדגם של דמוקרטיות, כאשר מצוי גוף אנטי-ישראלי המכריז על עצמו שהוא ציוני, כאשר ישנה תנועה לא מוסרית המכריזה על עצמה כי היא מופת המוסר והצדק, ניתן לראות יתרון גם בהקצנה הפנימית והגברת הקוטביות בתוך העם. טוב לראות כי העם יודע בחוכמתו ובאינסטינקט ההישרדותי הדמוקרטי שלו להבדיל עצמו מתופעות אלו.
יוזמת ז'נבה מייצגת שלוש מצוקות גדולות. אירופית, פלשתינית ושל הציבור היהודי הפרו-פלשתיני בישראל. הקרקס בז'נבה, על שלל ליצניו וחיוכיו, מסתיר ליצנים בוכים, מיואשים, מפוחדים ונסערים. בבכיים אנו רשאים להתעודד. עוד לא הרבה והנחישות תישא פירות. עוד מעט והיכולת לשאת את הרעה תצמיח לנו טובות. אסור להתייאש, אסור לוותר. אם לא נקפא על השמרים ולא ניטה אחרי כל רוח עוועים, יהפכו מצוקות מתנגדי הציונות למשברים של ממש, ולציונות עשויה להיות עדנה מחודשת.
