"אני עומד כאן לפניכם, בבניין הפרלמנט האירופי בשטרסבורג. בעוד חודש אני אהיה אסיר בכלא הצבאי בישראל. ב-15 באפריל אני אמור להתגייס, ואני מתכוון להגיע ולהודיע שאינני מוכן בשום אופן לשרת בצבא כיבוש. אני יודע שאולי אשב בכלא שנים רבות, ואני מקבל על עצמי את המחיר". כך הצהיר (ד', 10.3.04) לא אחר מאשר דניאל צאל, צעיר ישראלי בן 18, בפני חברי הפרלמנט האירופי היושב בצרפת, בשיאה של ישיבה מתוחה בנושא הסרבנות.

במהלך הישיבה היו חברי הפרלמנט, נציגי כל מדינות אירופה, עדים לעימות ולחילופי דברים בין צאל ויתר חברי משלחת המייצגת את ארגוני הסרבנים מישראל, ובין סימונה הלפרין, דיפלומטית ישראלית המוצבת בשגרירות ישראל בבריסל, ואשר לבקשת משרד החוץ הוזמנה להופיע בישיבה ולייצג את עמדת ממשלת ישראל. הלפרין טענה כלפי הסרבנים: "ישראל היא מדינה דמוקרטית, במקום לבוא לכאן יכולתם להפגין ולהצביע בבחירות, ואם משהו לא מוצא חן בעיניכם - אתם יכולים לעתור לבג"צ".

אביו של הסרבן חגי מטר: הדמוקרטיה בישראל חולה מאוד

דורון מטר, אביו של הסרבן חגי מטר שנידון לשנת מאסר בגין סירוב פקודה להתגייס לצה"ל, ומרצה כיום את עונשו בכלא מעשיהו, השיב להלפרין: "אנו גדלנו על ברכי האידיאלים של הדמוקרטיה הישראלית, וגידלנו עליהם את ילדינו. אולם בנינו אינם עיוורים, הם יכולים לראות כי מדינה שמחזיקה מיליוני אנשי בשלטון כיבוש בלי שום זכויות וגוזלת מהם את האדמה והמים לטובת קומץ מתנחלים - היא דמוקרטיה מאוד חולה. בדיוק בגלל שבנינו מאמינים בדמוקרטיה ושוויון זכויות הם מסרבים לשרת בצבא כיבוש, שמעשיו נוגדים בתכלית את ערכי הדמוקרטיה".

מטר סיפר כי בנו חגי וחבריו הסרבנים נכחו כילדים בני 11 בעצרת השלום שבסיומה נרצח ראש הממשלה רבין. "מאז ועד היום הם ראו את המדינה מידרדרת לתהומות של ברוטאליות, מיליטריזם ואבדן כל מעצור. הם החליטו לסרב ולשלם את המחיר", אמר מטר.

אימו של הסרבן אדם מאור: בני מסרב לשרת בצבא
שהורג 15 פלשתינים מידי יום

מירי מאור, אימו של הסרבן אדם מאור, שנשפט גם הוא לשנת מאסר בגין סירובו להתגייס, יחד עם חגי מטר, אמרה בנאומה: "עליכם לדעת כי במדינת ישראל לא חייבים ללכת לכלא כדי להתחמק משירות צבאי. באופן רשמי יש אצלנו גיוס חובה, אבל כל מי שרוצה יכול להתחמק ממנו בתירוצים רפואיים ופסיכיאטריים, ועשרות אלפים עושים את זה כל שנה. הבן שלי, אדם מאור, יכול היה גם הוא לעשות כך, אבל הוא לא רצה את הדרך הקלה. הוא התייצב מול שלטונות הצבא ואמר שהוא מסרב. הוא אמר להם את האמת, שהוא לא פציפיסט שמתנגד לכל שירות צבאי שהוא, אלא שהוא אינו מוכן להיות חלק מצבא שמדכא אוכלוסיה שלמה, צבא שמסוגל להרוג ביום אחד 15 פלשתינים שחלקם ילדים ולעבור על זה לסדר היום כאילו כלום לא קרה".

מאור הוסיפה בביטחון, כי "הצבא נתן עונשים כבדים לבנינו כדי לשבור אותם וכדי להרתיע אחרים שמתכוונים לסרב, אך הוא לא יצליח".

דניאל צאל סיפר לחברי הפרלמנט, כי עד לפי חצי שנה הוא התכוונן להתגייס ולנסות להשפיע בתוך הצבא. "דווקא משפטם של חמשת הסרבנים השפיע עליי להחליט על סירוב. באתי לכמה ישיבות של בית הדין הצבאי וראיתי את אומץ הלב שלהם, היושר הפנימי והדבקות בעקרונות, והחלטתי לסרב גם אני", סיפר צאל.

"התחלתי לסרב כבר בגיל 16, עם קבלת הצו הראשון"

הסרבנית עלמה יצחקי, מיוזמי מכתב השמיניסטים, אמרה: "אני החלטתי לסרב כבר כאשר קיבלתי את הצו הראשון בגיל 16. זאת היתה תקופת תחילת האינתיפאדה, כאשר ברחבי ישראל שלטה הסתה לאומנית נגד הפלשתינים ותחושה שהכל מותר נגדם. אני הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו נגד זה. היו עוד הרבה שחשבו כמוני, כאשר חגי מטר יזם את מכתב השמיניסטים הצטרפו אליו 300 צעירים תוך זמן קצר. היינו בערך חצי בנים וחצי בנות, אבל ההשתתפות של הבנות קיבלה פרופיל תקשורתי נמוך, בעיקר מפני שבמשך הרבה זמן, הצבא העדיף לא לשלוח אותנו לכלא".

"עכשיו הם החליטו לעשות 'שוויון', שמתבטא בכך שהם כולאים את כולם. כרגע יושבות 4 סרבניות בכלא. זה לא יעזור להם. כולנו נמשיך ונגביר את המאבק, הכלא יתמלא בעוד ועוד סרבניות וסרבנים, כל העולם יראה וישמע, ובסוף הם יצטרכו לשחרר אותנו ולהכיר בחופש המצפון", הוסיפה יצחקי.

ארבעת חברי משלחת הסרבנים ביקשו מחברי הפרלמנט האירופי להפעיל את כל השפעתם, לשלוח מכתבים ומסרים לממשלת ישראל בדרישה לשחרור הסרבנים והסרבניות הכלואים, לשלוח לישראל משלחות שיבקרו אותם בין כותלי הכלא, ולקיים מעקב שוטף אחר מצב הסרבנים בישראל, באמצעות הוועדות הפרלמנטריות לנושא זכויות האדם.

חברי הפרלמנט מגיבים באהדה לסרבנים

חברי הפרלמנט הגיבו - איך לא - באהדה בולטת לדברי חברי המשלחת. הסרבנים מספרים, כי בתום הישיבה ניגשו אליהם עשרות חברי פרלמנט ולחצו את ידם. "אנו שמחים מאוד לשמוע קול אחר בא מתוך מדינת ישראל, קול של מאבק אמיץ למען שלום וזכויות אדם. זה נותן לנו תקווה גדולה לעתיד", אמרו כמה מחברי הפרלמנט. כמה מחברי משלחת הסרבנים קיבלו בו במקום הזמנות להופיע במסעי הרצאות במדינות אירופאיות שונות ולדבר בהן על תנועת הסרבנות בישראל.

לפני הישיבה קיימו הארבעה מסיבת עיתונאים, בה נכחו 27 עיתונאים, ובהם נציגי העיתונים וכלי התקשורת החשובים באירופה. "חדר מסיבות העיתונאים של הפרלמנט היה מלא עד אפס מקום. המארגנים אמרו לי, שבדרך כלל למסיבות עיתונאים בחדר הזה מגיעים רק ארבעה או חמישה נציגי תקשורת", ציין בסיפוק אחד מחברי המשלחת.

בג"צ מעכב ביצוע עונשה של הסרבנית לאורה מילוא

שופט בג"צ, אשר גרוניס, הורה הערב (ד') לעכב את ביצוע עונש 14 ימי המחבוש שהוטלו על לאורה מילוא (20), סרבנית גיוס מתל אביב. כזכור, מילוא נשפטה לפני כשבועיים לאחר שהתייצבה בבקו"ם והודיעה על סירובה "להתגייס לצבא האחראי לעוולות הכיבוש". היא נידונה ל-14 ימי מחבוש בכלא 400 בצריפין. שלטונות צה"ל הבהירו לה, כי היא צפויה להישפט לתקופות מעצר מצטברות חוזרות ונשנות, אם תעמוד בסירובה.

מילוא עתרה לאחרונה לבג"צ נגד שר הביטחון. באמצעות עו"ד גבי לסקי היא מבקשת לחייבו לאפשר לה לשרת שירות אזרחי במקום שירות צבאי.

הורי הסרבנים אמרו בתגובה, כי הם "דוחים על-הסף שיטה מעוותת זו של הצבא, ליצור 'שוויון' כביכול, על-ידי משלוח בנות סרבניות לכלא בעקבות הבנים. במקום להתחיל להכיר בחופש המצפון של כל אזרחי ישראל בלי הבדל מין, כפי שמקובל בדמוקרטיות המערביות שמדינת ישראל מתיימרת להשתייך אליהן, מכרסמים שלטונות הצבא גם בחופש המצפון לנשים המוכר בחוק הישראלי מאז 1975".

מילוא סיימה באחרונה שנת התנדבות בקהילה בירוחם, וטרם מועד גיוסה הודיעה כי אינה מוכנה לשרת בצה"ל.

מילוא, ילידת פריס שעלתה לארץ לפני כשבע שנים, סיימה לאחרונה שנת התנדבות בקהילה בירוחם. מסתבר שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ: אביה, ד"ר דניאל מילוא, גדל בישראל אך ירד מהארץ עם פרוץ מלחמת לבנון לאחר שסירב להתגייס.

גם מילוא הופיעה בפני ועדת המצפון של צה"ל, שם התברר כי בדומה לחמשת הסרבנים, גם סירובה להתגייס נובע ממניעים פוליטיים ולא פציפיסטיים: "לא אוכל לקחת חלק בעוולות מדינתנו אשר מבוצעים דרך צה"ל. אינני פצפיסטית, סירובי הוא בשל הכיבוש", אמרה מילוא לוועדה.

"יצאתי לירוחם... מתוך תחושת חלוציות בעיצוב דגם חדש של עבודה קהילתית תנועתית. חשתי על בשרי ובשרם של חניכיי את הכיעור של החברה שלנו ואת חוסר הצדק אשר מוביל את מדיניות ממשלתנו... הפעילות... חיזקה אצלי... בעיקר את החובה לעשות אחרת. מחובתי המצפונית לומר את האמת המלאה שלי. אסרב ממניע מאוד אישי על-מנת שאוכל להמשיך ולחיות במדינה זו ולחוש שלמה עם צו מצפוני".