'חשבתי שיהיה רומנטי' - ספר שיריו הראשון של איש הרדיו והטלוויזיה יואב גינאי - מתעתע. והוא יודע את זה. מצד אחד תמצאו בו את השיר זוכה האירוויזיון 'דיווה' ואי-אלה להיטים אחרים שלו, כמו 'נדליק ביחד נר', 'ימי הרדיו' ושיר הנושא של הטלנובלה 'אהבה מעבר לפינה', ולעומת זאת מורגש בו חסרונם של רבים מלהיטיו, כולל רוב שירי אלבום האוסף היחיד שהוציא ב-98'. מצד שני, רב בו מספר השירים הלא מוכרים.
"כשהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' הציעה לי להוציא את הספר, התניתי שהיצירה שלי תוצג בו באופן מקיף - לא רק הפזמונים", משיב גינאי.
גינאי הוא מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ 1, שם הוא מגיש את התוכנית 'לגעת ברוח' ומדי שבוע אף מגיש בימי שישי ברדיו את תוכניתו 'מה יהיה?'. לעומת עיסוקים אלה, הכתיבה לדבריו באה אצלו מהנפש ולא בהכרח קשורה לדברים האחרים שהוא עושה. "אולי מקורה באגף אחר במוח שלי", הוא משער. "משהו שיוצא ממני. כמעט בלתי נשלט. זה לא תחביב כמו לאסוף בולים".
הוא לא חלם להיות פזמונאי, אבל "אני כותב כל החיים". לדבריו, כתב שירים עוד לפני שהיה כתב-נוער של תוכנית הרדיו 'חתול בשק', עם מפורסמים דוגמת
אריה אלדד, דוד גרוסמן וחנוך רוזן. "אפילו כתבתי למופעים של בית הספר, בלי לחשוב בכלל שמדובר בפזמונים", הוא נזכר. "ואז ב-86' פגשתי את שלמה צח בנסיבות חברתיות והוא שאל אם אני רוצה לכתוב לאמן חדש. הרמתי את הכפפה בשמחה. כך נולד 'אין מוצא', הפזמון הראשון שלי שכתבתי עם מיץ' הילר לזמר אדם. משם הכל כבר התגלגל מעצמו".
נוף עירוני דחוס משהו בולט בשיריו, מה שלא הפריע לו לפזמן אפילו לגבעטרון, כשהוציאו אלבום ים-תיכוני. אבל הוא לא בדיוק הפזמונאי שיכתוב על שמש, חרציות וכיוצא באלה. "אני כותב בעיקר על החלום ושברו", מציין גינאי. "שיר דוגמת 'כמו בהתחלה' שכתבתי לירדנה (ארזי) עוסק בגעגועים לארץ שהייתה כאן פעם".
כתבת גם לאלבום החדש שלה. "השיר 'הודעה נמסרה למשפחה' עוסק בשבר של אובדן והוקדש לשכול במשפחתו של גרוסמן, שאחיו, ניר, היה חבר ילדות קרוב שלי ולמד איתי".
כשאתה מדבר על 'החלום ושברו', למה אתה מתכוון? "לאובדן הערכים הבסיסיים שפוקד אותנו והאלימות הקשה ששוטפת את המדינה. גל האמריקניזציה. עיוותה של השפה במשך השנים והעברית הופכת יותר ויותר לשפה דלה מאוד, מה שמסמל זילות של תרבות".
על-רקע דברים אלה, מסקרן אותי לשמוע את התייחסותך לספר 'מדרש נעמי', המוקדש למקורות היהודיים בשיריה של נעמי שמר. "בעיניי, הספר הזה מאת אברהם זיגמן הוא ספר מקסים. אני רואה בנעמי שמר את השמש הגדולה של הפזמונאות הישראלית. נפלא ומרגש לראות איך היא כתבה עם המקורות ושאבה מהם. אני הקטן מנסה פה ושם לגעת בהם. אני קורא הרבה מאוד תנ"ך. אין ספק שזה מכרה היהלומים הגדול של השפה. זה שיש כאלה שהכתיבה שלהם איננה במיטבה לא מפתיעה. תמיד היו כותבים יותר טובים ופחות טובים. גם בשירים מהעבר אפשר למצוא טקסטים מזעזעים".
אתה מדבר ברגש על השירים מכאן ועל השפה, אבל בשיריך אתה מפליג לניו-יורק, לאמסטרדם, לברלין ולאיפה לא בעצם. "זה לא סותר. אני נוסע בעולם וכותב על המציאות כפי שהיא באמת ולא כפי שהיא נראית בגלויות תיירים. וכשאני כותב על ברלין, מאליו צץ סיפור השואה במשפחה שלי. הערים שאני כותב עליהן נראות מושכות, אבל כולנו יודעים שהן גם מפחידות".
כפזמונאי, היית אמור להיות מובטל. "מדוע?"
כי נראה שכולם כותבים. "אני לא מודאג. לעומת כותבים מסוגה של קרן פלס, יש גם זמרים מסוגה של מירי מסיקה שאינם כותבים. תמיד יש ויהיה למי לכתוב. אני כותב לשירי מימון. כתבתי להראל סקעת. לא חסר. אבל אני לא ממליץ להתבסס רק על כתיבת פזמונים".
דיברנו על החלום ושברו. והחלום הפרטי שלך? "מאוד הייתי רוצה לכתוב אופרת רוק או מחזמר. מתי? - ימים יגידו".
