כשבסתיו 1979 התחילו באירן המהומות שסללו את הדרך להשתלטות חומייני על המדינה, היה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, עסוק בדבר שהיה חשוב יותר עבורו: שבירת כוח עמידתו של מנחם בגין מול דרישותיו הלא-מתפשרות של סאדאת בשיחות קמפ דייוויד. חברי הצוות של בגין באותן השיחות הביעו, בכתבי הזיכרונות שלהם, השתוממות על התרכזותו של קרטר בטיפול בבגין, תוך התעלמות מצילומי המהומות באירן, שריצדו על מסכי הטלוויזיה והמחישו את הסכנה לנפילת משטר השאח הפרסי, אותו הוא הגדיר לא מזמן כ-"עמוד של יציבות במזרח התיכון" - יציבות שהייתה חשובה מאוד לאמריקה. הם לא העלו על דעתם שברוב צביעותו ישגר אותו קרטר, תוך זמן קצר, שליח מטעמו אל ראשי הצבא האירני - להזהיר אותם משימוש בכוח נגד ניסיון ההשתלטות האיסלאמיסטית. וכך, אחרי נטרול הצבא, הבינו תומכי השאח שגורלם נחרץ, התחילו לברוח מארצם, ובעקבותיהם ברח גם השאח עם משפחתו, בינואר 1979. כך נפלה מדינה חשובה זו כפרי בשל לידי דיקטטורה אכזרית של חומייני והאייתוללות שלו. אלה לא ביקשו מקרטר אישור למשטר הדיכוי שהפעילו וגם נתנו לו שעור בכללי הדיפלומטיה האיסלאמיסטית - כשהתנפלו על שגרירות אמריקה בטהרן, הכניסו את כל הסגל לבית הסוהר, והחזיקו בו ללא משפט, למעלה משנה, עד לסיום כהונתו של קרטר. כך תרם המטיף הצבוע ל"זכויות אדם" - להקמת הדיקטטורה המסכנת כיום את שלום העולם, לא פחות מזו של היטלר במאה הקודמת.