עצוב היה לשמוע בקול ישראל לפני ימים אחדים את דבריו של אחד מוותיקי המתנחלים במצובה, על גבול הלבנון, המקונן על קיבוצו שפשט רגל ועומד בפני התפרקות.
מדכא היה לשמוע את האיש, אליהו קורן, שניחם את עצמו בכך שבהיותו בן 88 לא נותר לו עוד זמן רב לחזות בקריסת החלום.
מאלף היה לשמוע מפיו את המשפט הבא: אז, בחורף 1940, מנו 3 היישובים היהודיים באזור - מצובה, חניתה ואילון - 500 נפש בלבד, בתוך ים של 50 אלף ערבים. קורן קבע - בצדק - שלולא אותם 500 מתיישבים - מתנחלים בלשון ימינו - מדינת ישראל היתה נגמרת בקריית ביאליק. אכן, כך האמינו חלוצי ההתיישבות בגליל, וכך מאמינים גם אחיהם, מתיישבי יש"ע. ההיאחזות בקרקע היתה חשובה יותר מן הדמוגרפיה, למרות שהיחסים המספריים אז היו חמורים בהרבה בהשוואה למצב היום.
בדבריו ציין קורן את הקשיים עימם התמודדו מתיישבי מצובה וגוש ההתנחלויות בצפון מערב הגליל העליון, קשיים שמקורם בשכנים העוינים וקשיי קיום והיאחזות בקרקע. לפי אנציקלופדיה אריאל: "בעמל של שנים הפכו העולים את האזור, שהיה מכוסה טרשים ושיחי בר לשדות ולמטעים, ופיתחו ביישובם גם מפעל תעשיה - "אריגי מצובה". מדובר באותו מפעל שקרס כעת וגרר אחריו את הקיבוץ הוותיק.
מענייו היחס השונה שגיבשה דעת הקהל הישראלית והתקשורת המעצבת אותה כלפי מצובה - כדוגמא - ויישובים דומים, בהשוואה לברקן כדוגמא - ויישובים דומים. הן ההתנחלויות בגליל והן אחיותיהן בשומרון נבנו בקרבת אוכלוסייה עוינת, נאחזו בטרשים, הקימו חקלאות ותעשיה, היכו שורשים בקרקע, והרחיבו את גבולות ישראל. לולא המתנחלים בגוש ההתיישבות מצובה-חניתה-אילון, גוש השוכן מחוץ לגבולות החלוקה מ-1947, ועל-פי החלטת האו"ם לא נועד למדינת ישראל, מדינת ישראל היתה נגמרת בקריית ביאליק. לולא המתנחלים בגוש ההתיישבות במערב השומרון, גוש השוכן מעבר ל"קו הירוק" ועל-פי השמאל ותומכיו לא נועד למדינת ישראל, מדינת ישראל תיגמר בקו החוף והסוף.
ואף-על-פי-כן, מצובה וקיבוצים אחרים אינם נקראים בשם הגנאי "התנחלויות"; איש אינו בודק את "מחיר ההתנחלויות" כלומר מחיר הסדר הקיבוצים, ואינו מנסה לסכסך בין תושבי עיירות הפיתוח לבין המתנחלים בקיבוצים; איש אינו מאשימם - במקום את האויב הערבי - במשבר הכלכלי והחברתי שנגרם עקב מלחמת אוסלו; איש אינו זומם טרנספר כוחני שלהם בגלל התיישבותם בקרבת שכנים ערביים עוינים; איש אינו מהרהר באפשרות להקריבם על מזבח "השלום", או אפילו למען שלום ללא מרכאות; איש אינו מעז לקבל תכתיב זר ולסמן את מוצריהם בטלאי צהוב כדי להקשות על ייצואם לחו"ל, אותו חו"ל שפסק שמקומם אינו בתחומי ישראל.
ישראל הנהנתנית והעייפה מוכנה להקריב את טובי בניה למען עגל הזהב של "שלומעכשיו", ואף לבנות את גדר האפליה בין דם לדם, ובלבד שחלוציה ישארו מעבר לגדר, או ייובשו ויברחו אחרי שיופקרו על-ידי מדינתם הריבונית.
דומה שהנחישות של טרום-ישראל ב-1948, למשל במאבק הגבורה בניסיון להציל את גוש עציון מנפילה, פינתה את מקומה לתבוסתנות של ישראל "החזקה" 2003, המשדרת חולשה והמייצרת תוכניות שווא וטרנספר כפטריות אחרי גשם הפיגועים.
אליהו קורן ממצובה, ניחם את עצמו בכך שבהיותו בן 88 לא נותר לו עוד זמן רב לחזות בקריסת החלום. כדי שישראל כולה לא תראה את קריסת החלום הציוני, עליה לזנוח את החיזורים אחרי הסכמי שווא, לשקם את עצמה ולבנות את ארצה.
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
