החל מסע השמאל ל"רצח אופי" שיטתי של ברק

אנו נוטים להתרפק על מנהיגי-עבר כבן-גוריון ומנחם בגין, ולתאר את צניעותם וישרותם כאילו לא חלף כיובל שנים מאז חזינו בהתנהלותם ובהווי חייהם, וכאילו לא קרה בישראל דבר מאז אותם ימים. יש עושים זאת במרומז ויש בפה מלא, תוך שליחת אצבע מאשימה לעבר מושא התקיפה האקטואלי. הפעם עושה זאת גילת כלפי ברק. אין ספק שגילת ביקר בביתו של ברק, או קיבל דווח מדויק ומגמתי מאנשים שביקרו בביתו, וביקשו לעשות "שימוש מפליל" בידע האישי שצברו עליו. שהרי אני, למשל, איני יודע דבר וחצי דבר על ברק ועל ביתו, ומה שאני יודע עליו ולא מה שאיני יודע על ביתו היה והינו הגורם העיקרי להערכה שגיבשתי לעצמי על האיש ועל כישוריו הצבאיים, המדיניים, המנהיגותיים והפוליטיים. השאלה באיזו דירה הוא גר, כמה השתכר כאשר לא היה בשרות הציבורי, כיצד ניהל את עסקיו הכלכליים ועוד, מעולם לא העסיקה אותי כאשר באתי להתייחס אליו כאישיות פוליטית. בין הפוליטיקאים שלנו, העיתונאים שלנו, המדענים שלנו בתחומי החברה, המדינה, הכלכלה ועוד, יש כאלה שנולדו עם כפיות זהב בפיהם, ואחרים שעלו מאשפתות – אלו כאלו אינם נשפטים בדרך כלל ואינם צריכים להישפט אלא על יסוד מי שהם ומה שהם עושים. חריג אחד יש להוסיף לדברים אלה בכול אופן: ובלבד שהם פועלים כחוק, ונוהגים עפ"י נורמות ציבוריות שאיתן מוכן הציבור לחיות. לכן, סיפורי גילת על ביתו של ברק, הם במפורש ניסיון להכפיש את האיש ולהבאיש את ריחו. שכן גילת אינו מצביע על-אף מקרה מובהק של חריגת ברק מהחוק, והעובדה שהשכיל להיטיב את מצבו הכלכלי במסגרת המותר לו, אינה סיבה להשתלחות.

גם חיי החברה של ברק אינם שייכים לשאלה אם ברק הוא מנהיג פוליטי ראוי או אינו כזה. איני סבור שיש כיום בישראל פוליטיקאי בכיר אחד, שאין לו ידידים, או חברים, או קרובים, או מקורבים, אשר באים בתחום אנשי השם, הממון, הכלכלה הגבוהה, המשפטים או התקשורת. אם יש בכך משום עבירה על החוק, הדבר פסול. אם אין עבירה על החוק, מדוע יש להתייחס בהיבטים אלה דווקא לברק? התשובה ברורה – ברק עכשיו על הכוונת של השמאל!
גם הציטוט שמביא גילת מפיהם הצבוע של מבקרים בביתו של ברק (שכן איש אינו מכריח אותם להיות חבריו או אורחיו), כגון:"... קבלתי בחילה. הרגשתי שבכל רגע אני עומד להקיא. הרגשתי שאני מבקר בטירת צ'אוצ'סקו...", אינו אלא מהעמדת הפנים האובייקטיבית כביכול של המספרים ושל המצטטים אותם כאחד. מעניין כמה זמן שהה אותו לוקה בקיבתו בדירתו של ברק (כמה פעמים היה בה), בטרם החליט לפרוש מן הקבס שתקף אותו.

ראשית, הכינויים שמעניק גילת לברק: "מנהיג מפלגת הפרולטריון", "הקיסר", הדירה = "הארמון", "אהוד בונפרטה", "המוח האנליטי של הממשלה" ועוד. כולם שקרים מוסווים וכולם מגמתיים – הכפשת שמו של ברק בין אם במפורש או במשתמע. יש בכך הרבה יותר משמץ של קנאה אישית, וסקטוריאלית, אבל אלה בטלים בשישים לעומת המטרה העיקרית אותה משמשים הדברים – מסע הצלב החדש נגד אויב השמאל, אהוד ברק, שהרי הוא יושב עם ביבי באותה ממשלה; שערו בנפשכם.. . ועוד עיוות דברים מכוון: התאורים "הנוראים" כרוכים ומשולבים בביטויים כ"ארמון", "מרומי הקומה ה- 31" ועוד. האומנם דירה זו של ברק גדולה יותר ממרבית ה"ארמונות" בסביון, בכרמל, ברמת השרון, בקיסריה ובמקומות רבים נוספים בארץ? נכון, היא גדולה בקנה מידה ישראלי ממוצע, אבל היכן כתוב ששר ביטחון חייב להיות עני. היכן נאמר שאם הרוויח את הונו ביושר, אסור לו ליהנות ממנו? מדוע אסור לאדם בן 67 שאת מרבית שנותיו בילה בשרות המדינה, לחיות את שארית חייו האפקטיבית, בנוחיות יחסית, שאותה הרוויח ביושר? יש לכך הסבר עיקרי אחד, מלבד צרות-עין: ניסיון לרצח אופי.

גם אם אין פסול במעשיו של ברק, הרי שאם נרמז בכתובים שלכאורה יש בהם פסול, סביר שמשהו מן הרמז השקרי הזה ידבק בו, שכן, כידוע, "אין עשן בלא אש"... . מטרת המסע האנטי-ברקי היא אחת משתיים: נטישת ממשלת נתניהו, במטרה לקעקע את יסודותיה הפוליטיים, ולעוות פעם נוספת בכוחם של שקרים ומניפולציות תקשורתיות את רצון הציבור; או הפלתו של ברק, מתוך הנחה ששרידי מפלגתו, הפורשים מרצון, הפורשים המיועדים הפוסחים על כל הסעיפים, והפורשים מאונס, יחזרו כולם אל חיקו החם והמסולף של השמאל. אותו שמאל שאינו כיום יותר מחבורת תאבי שלטון ושררה או מוכי סנוורים פוליטיים. בעולם של שקר מוכחש, שימוש בשקרים ובסילופים כהילך פוליטי חוקי, הוא מצב טבעי, ובלבד שרוב הציבור לא ישכיל להבחין בכך.

את התיאורים הפלסטיים על דירת ברק מנצל גילת בכדי לזרוע כלפי ברק עוד שני סוגים של רעלים: האחד, נוגע לעובדה שקיימים בישראל פערים כלכליים חמורים, והשני על הניתוק של ברק מהעם. במשתמע, אבל לא במציאות, אין זה ראוי לפי נוסח הדברים של גילת, שמנהיגים פוליטיים ימצאו בין הישראלים העשירים או האמידים, ואם מציינים שהם אכן שם, גוזרים במשתמע שהם מנותקים מהעם. מובן שעובדתית זה אינו נכון ובין אילי הממון, הישראלים, לא מעטים הם מקורבי שמאל עוד לפני תקופת ברק הראשונה כראש ממשלה (1996). לרבים מהם הון העולה עשרות מונים על זה של ברק, ורבים מהם חייבים את הונם לקרבתם ל"מפלגת השלטון הנצחית" של ישראל ב-30 שנותיה הראשונות של המדינה, אך גם לאחר מכן. יתכן שלציבור זיכרון קצר, אבל לא לכל הציבור וכשבאים לעסוק בנורמות חברתיות, בהתנהלות פוליטית חברתית, ביצירת אפליות בחברה הישראלית, בניתוק מן העם ועוד ועוד תופעות מסוג זה, בית המדרש נמצא מזה יובל שנים במגרשו של השמאל. גם אם ברק ממשיך ומפתח "תורה" זו או אינו נאבק בה, הוא לא התחיל בכך בקדנציה הנוכחית, בוודאי לא התחיל בכך בממשלת נתניהו, והוא גם אינו יחיד ויוצא דופן בכך. די אם נזכיר את ממשלת קדימה בראשות אולמרט, שבה ישבו גם ברק וגם פרץ על גרוריהם, ממשלה שהייתה משופעת בנהנתנות ובשחיתות הרבה יותר מהממשלה הנוכחית. וראה זה פלא, ברק נקרא לדגל להציל את אותה ממשלה, וכבר אז לא היה איש עני. אם כך, מה ההבדל? – ההבדל הוא שעתה נפקחו עיני השמאל, שכידוע אינו טועה לעולם, לראות נכוחה, ומה שפקח עיניים אלה הוא הצטרפות ברק לביבי... .

המגוחך ביותר בסדרת טיעונים זו, היא ההאשמה, המחוזקת בסמלים ויזואליים ממחישים, בדבר הניתוק של ברק מהעם. האומנם ברק הוא זה שמנותק מהעם? אני סבור שמפלגתו של ברק מנותקת מהעם הרבה יותר ממנו, אולם משום שלא נוח לה להודות בכך, היא טופלת את הדברים על ה"קורבן הפוליטי התורן" שלה – ברק. המפלגה ותומכיה בתקשורת הגיעו ככל הנראה למסקנה שברק, כביבי, שינה את עמדותיו האידאיות והאסטרטגיות כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני והוא מתנהל עתה לפי תובנות שאינן תואמות את ההזיות הפוליטיות בשמאל, אותן הזיות שניתקו את השמאל בצורה כל כך בוטה מהציבור הרחב בבחירות האחרונות והוא מתקשה לעכל זאת. בדרכו לעצב אסטרטגית-הצלה פוליטית, מוכן השמאל עתה ל"חסל" פוליטית את ברק, להחזיר בכוח המציאות שתיווצר את תומכי ברק לכור מחצבתם, ואפילו לטפח זמנית את ליבני, מתוך הנחה שבאין ברק, חלק מתומכי קדימה יחזרו עד מהרה למפלגות השמאל. כך, אפילו אם לא ישוקם השמאל באופן מלא ויהפוך אלטרנטיבה ריאלית לימין, הוא לא ירכיב את המפלגה הרביעית והמפלגה האחרונה במציאות הפוליטית של ישראל. המסע האישי נגד ברק, הוא אפוא חלק מאסטרטגיה פוליטית רחבה יותר, ומייצג התנהלות טיפוסית של חבריו ואוהדיו של ברק לשעבר, מרגע שהחליטו שפוליטית הוא "סוס מת".

אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר קודם. ההתייחסות של גילת לנושא היא חלק מהמהלך המכוון לחיסול פוליטי של ברק, ע"י יצירת תובנה אצל חברי המערך שברק הוא נטל, שברק רק יחמיר את מצב המפלגה מפני שהוא מנותק ועוסק בטיפוח עצמו ושברק כבר אינו בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של הסוציאליזם בישראל (הקיבוצים המופרטים, למשל, הם חלק, אבל לא ברק...) וכו'. עתה עובר הדיון מכספו הפרטי של ברק, ש"מקבל פתאום לגיטימציה", כנראה לצורך יצירת ניגוד-קוגניטיבי חריף בין התנהלותו האישית להתנהלותו הציבורית, לדיון בגיחותיו לחו"ל מטעם המדינה והתנהלותו הנהנתנית בהן. עדיין לא נבדק הנושא "החם" של סלון פריס האחרון וסיפורי "הבזבוזים" שבו, וכבר יודע גילת להטיף לברק מוסר, כאילו אחריותו לאירועים אלה חורגת מאחריות מיניסטריאלית גרידא. אנו שומעים על התנהלות דומה אצל ריבלין, אצל דליה איציק ואחרים, אבל כאן נשמר "שקט תעשייתי" תקשורתי; הם אינם כרגע על הכוונת. גם אצל שרון קראנו ושמענו סיפורים רבים הקשורים בהתנהלות אישית לא ראויה, בשחיתות לכאורה, בהתעלמות מצרכי כלל הציבור ועוד, אבל שרון היה "מאותרג" ע"י השמאל משום שהבטיח הינתקות. לכן לא בוקר, לא ננזף ולא "בותר" מילולית ע"י שליחי המצווה של התקשורת-מטעם. קרוב לוודאי שברק שגה בעניין סלון פריס. אני נוטה לחשוב שאם שגה, היקף השגיאה קטן בהרבה ממה שפורסם, ומקור הפיסום הבומבסטי הוא בצורך להעצים את "הקלון", ולהחריף את הביקורת כחלק ממדיניות בסיסית. את האמת נדע אל נכון לאחר בדיקה של המקרה, אבל לגילת אצה כנראה הדרך.

אחרי ש"חבט" בברק מבלי להמתין לבדיקת סיפורי סלון פריס, הוא נדרש גם לויקטור בר-גיל במשרד הביטחון, מי שלדידו של גילת הוא "שומר הסף" של נהנתנות ברק. עובד זה, לדעת גילת "... הוא אחד האנשים שהיה עליהם להעמיד את האיש הבזבזני הזה, קהה החושים, במקומו. הוא אחד הפקידים שהיה עליהם לסגור לו ברזים, לא לחתום לו על חלק מהוצאותיו, לקרוא אותו לסדר..." – האמנם? גילת עושה כאן צחוק מהעבודה. מצד אחד הוא מזכיר לנו את ירון זילכה ואת גורלו במשרד האוצר, ומצד שני הוא מצפה שאדם חלש בהרבה מזילכה, יהיה הבלם האתי של ברק- האמנם?!

אם יש לברק אשמה אישית בפרשת סלון פריס, אזי היא "רוח המפקד". רוח זו שורה לא רק במשרד הביטחון אלא בכל מסגרת ציבורית וממשלתית, ואם אנו עדים לפרשיות שחיתות או נהנתנות מופרזת רבות במחוזותינו, אזי "רוח המפקד" במקום האירוע היא האסמכתה הראשונה והעיקרית להן, ורוח זו נושבת בכנסת, בממשלה, ברשויות מקומיות ובארגונים ציבוריים לא מעטים – למעשה, בכל מקום שבו קיים פער חמור בין הוראות התקשיר, למשל, לבין שכרם של ע"ודים בכירים. אבל משום מה על כך אין כותבים, ואת המפקדים האחראים אין תובעים לסדר. מקרה ברק הוא יוצא דופן – על ברק "הוצא חוזה" פוליטי!

ומדוע יצא פתאום קצפו של גילת על מינוי בר-גיל לנציג המשרד בתאילנד ובדרום מזרח אסיה? ומיהם כל אותם אישים שמודים "בשקט, בשקט..." שכלל אין צורך בנציג כזה. האם לא כך היה באירופה, במשך שנים רבות, במשלחת הרכש של משרד הביטחון בארה"ב, בנציגויות שונות בדרום אמריקה ובאפריקה? מה יום מיומיים? אם החלטות אלה הן בסמכותו של משרד הביטחון – השר, מנכ"ל והרמטכ"ל, אזי כמה יריבים מבית הם האסמכתא לשפוט עד כמה החלטות אלה מוצדקות או לא? ואם ראוי שהדברים יבוקרו ע"י מנגנון בהרכב אחר, מה הקשר של דרישה זו לפרשת סלון פריס של ברק? כמה עובדים במשרד הביטחון וקצינים בכירים בצה"ל "לא פתחו את הפה", כאשר חלקו על הנעשה במשרד, אבל הבינו שהם עלולים להינזק אישית מפתיחת-הפה, נוסח זילכה...?

או שגילת נאיבי (איני סבור כך), או שהוא צבוע (קרוב יותר לוודאי), אם הוא מביא את הדוגמאות הקלושות שהוא מצטט לגבי ברק כדי להוכיח שברק מתנהל במשרד הביטחון אחרת משהתנהלו בו שרים ופקידים קודמים במשך שנים ארוכות. ברק לא הגיע למשרד כסמל אתי או כמנקה אורוות של הנורמות הניהוליות הפסולות המאפיינות גורמים רבים בשירות הציבורי שלנו. הוא בא בעיקר כאיש צבא, שתפקידו לגבות את הרמטכ"ל אשכנזי בעיצוב מחדש של כושר הלחימה של צה"ל ותיקון המצב הבלתי נסבל שהותירו אחריהם פרץ וחלוץ. על השאלה אם ביצע את יעדו המרכזי, תשיב יכולתו של צה"ל במבחנו העיקרי, מבחן הלחימה.

מאמרו זה של גילת מזכיר את מאמרו של ארי שביט על ליבני ערב הבחירות האחרונות. לשני המאמרים הייתה אותה מטרה פוליטית – שמיטת שטיח התמיכה הציבורית והחלשה פוליטית של האישים שמולם כוונו המאמרים. איני חסיד פוליטי של ליבני, וגם לא של ברק, אבל עוד הרבה פחות אני חסיד של שיטת "חיסול החשבונות" הסלקטיבית של התקשורת המגויסת בישראל, ברוב המכריע של המקרים בשליחות השמאל הדועך פוליטית.
לא כל מה שעושה ברק הוא נקי מבחינה אתית, נכון מבחינה ציבורית וראוי לו כדמות ציבורית. הציבור אמר את דברו על ברק בבחירות האחרונות, ויחזור ויאמר אותם שנית במבחן הקלפי הבא. איני סבור שישראל זקוקה כיום ל"חיסולים פוליטיים" נוסח גילת. אנו זקוקים לניקוי האווירה הציבורית, לשינוי גישה לסוגיות-יסוד רבות ולבחינה אמיתית ועובדתית של המציאות בכדי לקבלת החלטות מושכלות – בענייני פנים ובענייני חוץ כאחד, אבל "לא זה הדרך...".