יעל לוטן, אשת רוח ייחודית, פעילה למען השלום ומובילה פוליטית, הלכה לעולמה. היכרנו לפני 25 שנים, כשהיא ערכה את המוסף הספרותי של "על המשמר" אחרי פרישתו של א.ב.יפה. ביחד עם רוביק רוזנטל, היא הייתה העורכת הראשונה שלי. את כל מה שאני יודעת על כתיבה עיתונאית, למדתי מהם. מבט אחד ברצנזיה הראשונה שלי במדור לספרות, וישר יעל נתנה לי טיפים חשובים מאין כמותם להמשך הכתיבה.
יעל לוטן הייתה עורכת מיומנת ומקצועית מאוד, בעלת טביעת עין, אבל הייתה גם סופרת ועיתונאית ומתרגמת ומבקרת חברתית מרתקת, שונה מכל היתר - מקורית, לא מתפשרת, אמיצה מאוד, כפי שהייתה גם בחייה.
היא גם לא התפשרה כשהובילה את משלחת הישראלים לרומניה כדי להיפגש עם הפלשתינים, בשנת 1986. ולהזכירכם, אז זה היה לא חוקי להידבר עם פלשתינים, ובכל זאת יעל הובילה את המשלחת ביד רמה, גם במחיר של התנכלויות ואיומים על חייה.
מאחר שהשכרתי לה את דירתי, אני יודעת בדיוק מה עבר עליה. מספר פעמים היה עלי לבקש את החלפת מספר הטלפון בדירה, כי אנשי הימין גילו אותו תמיד והתקשרו, משאירים הודעות זוועתיות, כולל איומי רצח.
גם למערכת "על המשמר" הם הגיעו, למרות שנאסר על פקידות הקבלה להעביר אליה טלפונים מאנשים לא מוכרים. ויעל עמדה באומץ בכל האיומים וההתנכלויות, ומול כל הקריאות שהיא "זונה של ערבים", ותאמינו לי שזו הייתה אחת הקללות הפחות קשות שקיבלה...
אנחנו, שהיינו צעירים מאוד, בגיל ילדיה, מאוד הערצנו אותה ב"על המשמר": חברתי שֶׁז, חברתי תמר משמר, אילן שיינפלד שעבד תחתיה כמשנה לעריכת המדור לספרות, וידידנו המשורר איתי עורב ז"ל, מראשוני נפגעי מחלת האיידס בארץ, שממש אהב אותה אהבת נפש.
כולנו היבטנו בה בהערכה ובהערצה, והיא מעולם לא התנשאה מעלינו, והייתה כמו חברה טובה: נותנת עצה אימהית, עוזרת באיזה עניין מקצועי ומושיטה יד בכל דבר. נדמה לי שהיא ראתה בכולנו את ילדיה.
מצמרמר אותי שאני יושבת עכשיו בדירתי, שהיא גרה בה שלוש שנים מחייה ביחד עם בתה (בעצם, חדר השינה שלי היה גם חדר השינה שלה), ואני חושבת עליה ונזכרת בה בגעגועים.
עם השנים ניתק הקשר בינינו, כמו שקורה עם הרבה אנשים, החיים סוחפים את כולם לכל מיני צדדים, אבל אני תמיד נזכרת בה. לעיתים רחוקות אפילו מגיע לכאן טלפון עבורה, למרות שעברו המון שנים מאז שעזבה.
בשבילי, יעל לוטן הייתה מדריכה ומורת דרך להמשך פעילותי העיתונאית, חברה וגם מעין דמות אם.
אני נזכרת בכל מיני אנקדוטות אישיות מחייה בדירתי: היא אהבה מאוד לעשות בייביסיטר לילדי השכנים, ועד היום הם לפעמים שואלים אותי מה שלומה. אני נזכרת בפעם שהיא סיפרה לי שאימצה שני גורי חתולים סיאמיים, לבנים עם עיניים כחולות, שהם תמיד חרשים, וכיצד הם התפרעו בדירה וקפצו על "החומה הסינית" שלי, מין קיר מחיצה שמפריד בדירתי את הסלון מחדר האוכל, וקופצים עליה משם ומבהילים אותה, עד שהחליטה שזה לא בשבילה ומסרה אותם. סתם דברים קטנים כאלה, שאני נזכרת בהם באהבה כשאני חושבת עליה.
יהי זכרה ברוך.
הנה הידיעה על מותה
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
