כרס קטנה

כן, כמה שנים אחרי גיל 20 ואפילו קצת לפני זה מגיע. אתה מפסיק ללכת עם החולצה בתוך המכנסיים ומוציא אותה החוצה, פתאום חולצות כפתורים מחוץ למכנסיים נוחות יותר ומחפשים נעליים ללא שרוכים כאלה שאפשר לנעול מהר כי קשה קצת להתכופף. אתה מביט סביב רואה שכולם ככה ואומר "זה הגיל...".

גברים הופכים להיות קצת מלאים, נשים שומרות קצת עודפים אחרי הלידה והתמונות על הזוג דק הגזרה שלפני כמה שנים פיזז על רחבת הריקודים משתנות לתמונות של זוג מבקרי מסעדות. אחרי שיצר הצייד דוכא סופית ובני האדם צדו בני זוג, הם מרגישים נוח להוריד את תחפושת הצייד החינני ופונים לטפח את דמות יושבי המערות המודרניים הם בטטות הכורסה, מפתחים את חוש הטעם ועסוקים לפנק את אזורי הלשון השונים על-ידי גירוי חוש הטעם, אשר כתופעת לוואי לא מובנת גורמת לרפד את הבטן והמותניים.

התהליך מתחיל לפעמים אי שם בילדות ואם הצלחת לשרוד חטוב עד לחתונה כי הפנמת שכמו שאתה נראה לא תמצא שידוך ראוי או כפי שאת נראית לא תתחתני בעשור הקרוב, אחרי החתונה הסכר נפרץ והקילוגרמים נשטפים.

אחרי גיל הנעורים ואצל חלק עוד במהלכו רוב האנשים כבר סיגלו לעצמם אורח חיים תזונתי גרוע למהדרין, מכורים למיני מאפה ומתיקה, עוגות ועוגיות גורמה, קפה במגוון שמות מפוצצים שהערך הקלורי של כוס שווה ערך לארוחת בוקר סבירה ועוד ארוחות עתירות קלוריות. נראה שבני האדם בגיל הזה עסוקים ונהנים לספק את תאוותם כאילו אין מחר.

ומדי פעם כשאתה עירום מול המראה באמבטיה ובוחן את גופך אתה חש לפתע במשב רענן של מודעות עצמית. אתה לא נראה טוב וזה מפריע לך. אתה מחפש בדמות שם מול המראה משהו שהיה שם פעם אבל לא מוצא. למעשה הוא קיים שם, אבל עטוף בעוד אי אילו שכבות וארוחות מזינות שנהנית מהן דקות ארוכות. כן, דקות ארוכות של הנאה מול הצלחת עוטפות אותך שנים על-גבי שנים ונשמרות סביבך זמן רב אחרי שנשכח טעמן המופלא של העוגות, הבורקסים וארוחות החג הנהדרות.

גם הפיצוחים מול הטלוויזיה, החטיפים והשוקולדים שאכלת לפני שנתיים ושלוש נשארים איתך. גם אחרי ששכחת את הטעם ושכחת אפילו שאכלת, הם ממשיכים להיות איתך, אלא שהם לא נשארים על הלשון. הם מקיפים אותך בחום ואהבה עד אין קץ. כל-כך הרבה חום ואהבה כנה שהם מסרבים לעזוב.

ואז אתה מתעשת עומד שוב מול המראה, מכניס קצת את הבטן, מבליט את החזה ופוצח בזרם מחשבות בלתי פוסק המסביר היטב את התוצאה שאתה רואה מולך.

אני מתבגר המערכת המטבולית שלי מזדקנת רחמנא לצילן.

אני לא אוכל מסודר. מה אני יכול לעשות אין לי זמן.

דווקא בזמן האחרון אני שומר.

אחרי שאני גומר עם הדירה/מכונית/פרויקט/הלידה/הניתוח/מציאת העבודה... אני מתחיל דיאטה.

העליתי כמה קילו בחופשה האחרונה באילת. איך אפשר לא להשמין שם.

כל החבר'ה שלי עלו. אני עוד בסדר.

אחרי שיתחמם קצת בחוץ, אני אתחיל ללכת.

אחרי שיתקרר בחוץ אני אתחיל לרוץ.

עם כל העצבים והדאגות שהיו לי בזמן האחרון רק על זה הייתי צריך לחשוב.

וכך חולפות השנים ומגיעה עוד פגישה שגרתית עם הרופא שרומז לך שהבדיקות לא ממש טובות וצריך לשמור ולעשות ספורט ואתה לוקח את מה שהוא אומר ברצינות ומחליט לעשות מעשה. למעשה, המחשבה מתגלגלת אצלך ברצינות עד שאתה חוזר לרכב, בערב מדברים על זה עם בן-הזוג ובמקרה הטוב קונים בשבוע הקרוב נעלי התעמלות חדשות שהסיכוי שהסוליה שלהם תשתפשף זהה לסיכוי שתגבה בגיל הזה.

גם הערות עדינות מבן-הזוג או מההורים שעלית במשקל, יסתיימו במקרה הטוב בהנהון שאתה יודע או במקרה הרע במריבה וטרוניות על כך שהסובבים אותך מסתכלים בקנקן ולא במה שיש בתוכו. חצופים.

ואז יום אחד עומד בפניך הפרויקט הגדול שלך. מושלם, יפה, מתוח ותמיד מגיע לפניך לכל מקום. הכרס. היא מתחילה בקטן אבל צומחת. בגיל 40 אתה כבר נראה כל-כך טוב שאתה כבר לא מנסה להתחבא מאחורי מותגים. הגוף שלך רפוי, רופס ואתה אפילו מרגיש לפעמים כל-כך לא נוח עם עצמך שאתה חושב שאתה לא חייב להסתרק לפני שאתה יוצא מהבית.

אצל הנשים המצב קצת שונה. הן מסתירות את העודפים באוהלים גדולים או שממשיכות לקנות בגדים בחנויות המיועדות למידות גדולות ששינו את חוקי המשחק. פירושו הורידו 30% מכל מידה. מידה שהייתה פעם 50 הפכה להיות 42. מידה שהייתה בעבר XL הפכה ל-M וככה בלי שתורידי קילו אחד את לובשת בגדים במידה שלבשת בחתונה שלך לפני 10 שנים. כולם משקרים, משמינים וממשיכים לאכול כאילו אין מחר.

על התופעה הזו מצטרפת גם תופעת הילדים במידות גדולות שגדלים עם הבטן של אבא ואמא והופכים להיות לווייתנים בגיל בית ספר. כבר לא נדיר לראות במקומותינו ילדים בבית-ספר יסודי ששוקלים יותר מהמורה ונערים בתיכון ששוקלים כמו מורה ומנהלת יחד.

לא יפתיע לראות ביום ההורים את ההורים של החמודים האלה מגיעים איתם עבי בשר מדושנים ובקושי זזים ונושמים. משפחת "נחום תקום" תוקעת ביחד כל מה שאפשר והרבה. תרבות אכילה קלוקלת שמביאה לאינספור בעיות בריאותיות, אסתטיות ונפשיות. רגשי אשם, רגשי נחיתות ודחייה הם חלק קטן מהתופעות שמהן סובלים נערים שמנים ועל אלה אפשר להוסיף בעיות בריאותיות ותפקודיות גם למבוגרים יותר.

רגע אחד אתה, אתה יכול לעצור את השטף הזה ולשאול אותי "מה אתה רוצה? יש לך פתרון? כבר ניסיתי דיאטה וזה לא הלך? נו, חכם גדול מה אתה מציע?"

או, אני שמח ששאלת. זה הזמן בדיוק לעבור לפרק הבא.