מסע פנימי של פרידה

"בקריית-ארבע קמתי לתחייה", סיפרה בראיון למאיר עוזיאל. "פה איש לא החרים אותי, אפילו כשראו שאני לאו-דווקא נאמנה לקו המקובל. אף פעם לא שמעתי על זה מילת גנאי. קיבלו את זה שאני שונה". על יומה הראשון בקריית-ארבע סיפרה לעתיה זר, בתו של הרב משה לוינגר, בראיון לעיתון 'בשבע': "באותה תקופה עשו לרב לוינגר רצח אופי נורא בתקשורת. היו מצלמים אותו מכל מיני זוויות במטרה להראות אותו בצורה מכוערת. אמרתי בלבי: אם ככה עושים לאנשים האלה, כנראה יש בהם משהו. התקשרתי וביקשתי לבוא".

כמעט שני עשורים לא פרסמה ספר. היא שקעה בלימוד ההיסטוריה היהודית, התוודעה לשורשים הספרדיים של משפחתה ולתולדות הקהילה הספרדית בחברון, ספגה את הקרינה הקדמונית של עיר האבות, ובשנתו הראשונה של 'מקור ראשון', תשנ"ז-תשנ"ח, אף כתבה בו עם הרב יעקב מדן מדור פרשת שבוע. ואז פרצה עם הטרילוגיה החברונית שלה. או מה שהספיקה ממנה. לפני עשר שנים פרסמה את 'ברקאי' - רומן על יהודים מצאצאי מגורשי ספרד החיים בטורקיה, ועל אחד מהם העתיד להיות ראשון מיישבי חברון. כתיבתה הבילטריסטית של פרנקל תובענית, ומחייבת את הקורא להתוודע לשפה כמעט חדשה ולהתרגל לקצב מיוחד; אבל לא נראה שזו הייתה הסיבה לכך שהרומן החדשני שהוטל אל בריכת הספרות הישראלית צלל בה בלי לעורר אפילו אדווה, כמו היה מטיל ברזל. הסיבות היו, בבירור, זהותה של הסופרת, והנושא שבחרה לכתוב עליו.

בשלהי 2003 הגיע הרומן הבא בתור, 'פרידה'. הוא תוכנן להיות השני מתוך שלושה - טרילוגיה, אמרנו - אולם איתרע גורלו וגורלנו והוא נותר כספר הפרידה של נעמי פרנקל מאתנו. אולי צוואתה הרוחנית, בדיעבד.

שבת ירושלמית מושלגת אחת בראשית 1954 היא מסגרת ההווה הסיפורי של 'פרידה'. הוא מתחיל בליל שבת ומסתיים בשבת אחר-הצהריים. אולם העלילה המתרחשת בזיכרונם של הגיבורים מתחילה הרחק בימי גירוש ספרד, ועיקרה בקהילת יהודי ספרד שבחברון בשנות העשרים, עד לטבח תרפ"ט שהביא אותה לקִצה. גיבור הספר, מלכיאל די-מדינה, מקבל משימה סמלית מחברו הפלמחניק-לשעבר והקצין המושחת בהווה יוסקה: לחדור לחברון, שבתוך שטח הכיבוש הירדני, עיר ילדותו המוכרת לו ככף ידו, ולבצע שם פעולת תגמול מהנוסח שרווח באותם ימים. מלכיאל אינו זקוק לפעולה הזו כדי לחדש את זיכרונותיו מעיר האבות: כל הווייתו נמצאת בה מאז פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחה אמו ושבעקבותיהן גורשו ממנה הוא ושאר יהודי העיר. שם משפחתו הספרדי-כוהני-אצילי, די-מדינה, רומז בהיפוך לאי-השלמתו עם המציאות החצויה, ההוֹוִית, החומרנית וקצוצת השורשים שמייצגת מדינת ישראל הצעירה, ששכחה את חברון החרבה.

בהליכתו הממושכת באותה שבת מבית הכנסת לביתו של יוסקה מלווים את מלכיאל זיכרונותיו מחברון, ומלווה אותו גם מרים הלבנה. מרים, בת חברון לבקנית, שודכה עם לידתה למלכיאל. הוא התעלם ממנה מאז ילדותם - אך בשל צִלהּ, גם לא נישא מעולם לאחרת. השלג שאינו חדל לרדת, כמו גם מרים - בלבנותם, בבתוליהם ובתמימותם - הם התגלמות של חברון הנשכחת. מסעו זה של מלכיאל הוא עילה חיצונית למסע פנימי של פרידה מכל היקר לו, שכן מי יודע אם יחזור מהפעולה בחברון.

חוויית ההמרה האידיאולוגית והגירוש מהקהילה הספרותית שבא בעקבותיה הייתה כה חריפה אצל פרנקל, שגם את סיפור חייה בשנים שקדמו לה הִבְנְתָה מעתה לאורה. בראיונות שנתנה בשנים האחרונות הבליטה את החוויות השליליות שעברו עליה בקיבוץ ובמחנה השמאל, ואת הגילויים המוקדמים של השינוי האידיאולוגי שחל בה. היא סיפרה על התנערותה המוקדמת מהמרקסיזם, כאשר למדה על שיתוף הפעולה בין סטלין להיטלר בראשית המלחמה; על התקרבותה לאמונה היהודית בעקבות בעלה הראשון, איש הקיבוץ הארצי ישראל רוזנצוויג, ועל ימי הכיפורים ששמרו יחד בסתר; על היחשפותה, בשירותה הצבאי, להתנהגותם המאכזבת של אלילי הביטחון של תנועת העבודה, ובראש ובראשונה להתעלמותו המכוונת של משה דיין מסימני מלחמת יום כיפור המתקרבת ("הייתי עדה לדברים נוראים שקרו", סיפרה על התקופה ההיא בראיון למתן שירם מ'גלובס' לרגל יום הולדתה התשעים, לפני שנה); והשיא היה אולי בראיון למאיר עוזיאל ב'מקור ראשון' לפני שנים ספורות, כאשר סיפרה לראשונה על ניצול מיני שחוותה מידי דמות מרכזית בקיבוצה ועל עמידת הקיבוץ לצדו של האיש.

נעמי פרנקל נולדה רגע לאחר שוך מלחמת העולם הראשונה, בברלין, בירת גרמניה המובסת. אביה, פטריוט גרמני ויהודי מתבולל, הכיר את אמה, בת למשפחה דתית מפולין, כחייל בצבא גרמניה שהוצב בפולין. "נולדתי עם גידול גדול מאוד על הראש", סיפרה בעבר בראיון ל'מקור ראשון', "והיה צריך לנתח אותי בניתוח מסוכן שעלול להיגמר במוות. הרופא אמר אז, אני מצטטת את זה בדיוק: 'אחרי הניתוח הזה, אם היא תישאר בחיים, או שהיא תהיה גאון או שהיא תהיה אידיוט'".

לאחר עליית הנאצים עלתה ארצה במסגרת קבוצת נוער. מחוות הנוער של רחל ינאית בן-צבי עשתה דרכה לקיבוצי השומר הצעיר, תחילה משמר-העמק ואחר כך בית-אלפא. היא לחמה במלחמת העצמאות, ושנים אחר כך, כשגויסה לצה"ל בעקבות התרשמותו של מייסד סיירת מטכ"ל אברהם ארנן מ'פרקי יומן' של מאיר הר-ציון שערכה, חוותה לא אחת קרבות חיים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בין לבין, לצד עבודתה הספרותית, הרבתה להתנדב בהדרכת נוער.

חלקו הראשון של הרומן הראשון שלה, 'שאול ויוהנה', המספר על נער ונערה יהודים בגרמניה ערב עליית הנאצים, הופיע ב-1957 וזכה להצלחה מיידית. בעקבותיו הגיעה מלגת מחקר מאוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, ששלחה אותה לשנה בגרמניה, לנסות להבין שם מדוע דווקא גרמניה הולידה את הנאציזם והשואה. שם, בהשפעת מה ששמעה וראתה, כתבה את החלק השני של הרומן. החלק השלישי והאחרון הופיע ב-1967. אחר כך הופיעו 'דודי ורעי', על חיי נערה בקיבוץ, ורומן ההמשך שלו 'צמח בר' המתרחש במוצבי צה"ל בסיני. כן פרסמה ספר תיעודי על חיל הים, שכתבה במסגרת שירותה בקבע, ספרים לנוער ועוד. ואז עברה עם בעלה השני (הראשון נפטר), מזכ"ל אגודת העיתונאים לשעבר מאיר בן-גור, לקריית-ארבע, והכול כמו לא היה. בשנים האחרונות התגוררה בשערי-תקווה שבשומרון.

עִם שהשניים מבוססים בשלג ובזיכרונותיהם, הולך ומתברר להם ולקורא שפרידה נוספת עומדת בפניהם. עליהם להכריע, איש איש בנפשו, בין היהודיות לבין הישראליות, בין הזיכרון לבין ההסתגלות, בין חברון לבין ירושלים בירת מדינת ישראל, בין עצמם לבין מה שנדרש מהם להיות. אין מדובר בהכרח באופציות נוגדות המוחקות זו את זו, אולם מלכיאל ומרים, כל אחד באישיותו השונה אך הטוטלית, מתקשים לחיות את ההווה הישראלי בלי לחוש שהם בוגדים בעבר החברוני. בסופה של אותה שבת שניהם מצליחים, במפתיע, להיפרד. להיפרד זה מזו, ובעיקר להיפרד מהצד המשתק של הזיכרון. מרים משתחררת מחלום הילדות הכובל על מלכיאל. מלכיאל מוותר כנראה על שליחות המוות לחברון.

האם אפשר ללמוד מכך משהו על נעמי פרנקל, שעשתה את המסלול ההפוך - מ'ישראליות' נטולת שורשים ל'חברוניות' יהודית וכבדה? ואם כן, מה היא חשה ששיתק אותה, ושעליה להיפרד ממנו - העבר ה'ישראלי' המאכזב והמכאיב, או אולי נטל ההווה החברוני ששילמה עליו מחיר אישי כבד כל כך?

הפרידה מנעמי פרנקל, שהלכה מעמנו לפני שבוע והיא בת תשעים ואחת, משאירה אותנו עם השערותינו, ובלעדיה.