מה קרה לבני בגין?

פעם קודמת הפתיע השר בגין את שולחיו כאשר הצטרף למחנה השמאל במאבקו למניעת פיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בני בגין, אהוד ברק, אופיר פינס, חיים (ג'ומס) אורון (מרצ), שלי יחימוביץ', אהרן ברק, מישאל חשין, יצחק זמיר, מני מזוז – כל השמאל וחבורת שלטון החוק בסירה אחת.

ובמקרה אחר הצטרף, בוועדת השרים לענייני חקיקה, לעמדת השמאל נגד החלת דין רציפות למתן חנינה לעצורי ההינתקות. "יש בעיה עקרונית", הסביר לאתר 'וואלה', "עם חנינה גורפת".

כל-כך עקרונית, עד שלא הייתה בלבו שום חמלה על הילדים שהתבצרו על הגגות בכפר דרום ובנצרים. לחסיד הנרצע של דת החוק והמשפט היתה, נעבעך, איזושהי בעיה עקרונית עם הפגנת חמלה כלפי טובי נאמני ארץ ישראל שנאחזו בציפורניהם ברגביה.

אבל למה ללכת רחוק? קחו עניין כמעט ביזארי וחסר חשיבות מדינית: מעמדה הרשמי של השפה העברית במדינת ישראל.

השפה העברית היא כמובן זו השלטת בפועל בישראל, בדיוק כפי שהצרפתית בצרפת, האנגלית באנגליה והגרמנית בגרמניה. אבל בניגוד לשפות-הלאום הנהנות במולדתן ממעמד בכורה בלתי מעורער, נחשבת השפה העברית במדינת ישראל לנחותה, לבת השפחה. החוק הישראלי שירש את כל חוקי המנדט (אלא אם כן בוטלו על-ידי הכנסת) אימץ גם את החוק הקנטרני של ממשלת המנדט (סעיף 82 ב'דבר המלך במועצתו'), אשר מגדיר את השפה העברית שוות ערך לערבית ולאנגלית. ממש כהנת כפונדקית.

עד שמספר חברי-כנסת ושרים מן הימין, ובהם יריב לוין (ליכוד), מוץ מטלון (ישראל ביתנו), אברהם מיכאלי (שס) ועוד, החליטו לשים קץ למצב אבסורדי ששרד מימי שלטון המנדט, אותו שלטון שאביו של בני בגין נהג לכנות במבע של מיאוס: "ממשלת האויב הזר". הם יזמו חקיקה שתעניק לשפת עבר את המעמד הראוי לה. מה פשוט וצודק מזה?

לא נלאה אתכם בפרטי הליכי החקיקה המסורבלים. רק נציין (ותודה לסופיה רון-מוריה מ'מקור ראשון' שחשפה את הסיפור) כי בוועדת השרים לחקיקה שעסקה בנושא, צידדו השרים לבנת, אדלשטיין ומרגי, בחקיקה המוצעת, ואילו השרים נאמן, מרידור ואיתן – לך תבין אותם! - התנגדו.

שולחיו של הסמן הימני בני בגין לכנסת, בוודאי ציפו שהוא יכריע בקולו לעקירת סרח-העודף המנדטורי שהותיר בארצנו "האויב הזר". טריוויאלי דוקטור ווטסון, נהג שרלוק הולמס לומר במקרים כאלה. אבל ביתר רצינות: למה יהיה שונה מעמדה של שפת היהודים בישראל ממעמדם המועדף במדינת ישראל של שאר הסמלים היהודיים המבטאים את שובו של עם ישראל למולדתו: יום השבת וחגי ישראל, הדגל וההמנון?

אבל בני בגין, כך חשפה רון-מוריה, לא רק שהצביע נגד, אלא אף נשא נאום חוצב להבות נגד הענקת מעמד בכורה ללשון העברית. השרים זקפו אזניהם בפליאה כשבגין, איש ההדר הז'בוטינסקי, הוביל את ההתנגדות ונשא נאום נלהב בו הזהיר מפני "פגיעה בזכויות הערבים במדינה".

השחיקה בעמדותיו של המותג בגין, ובנקיטת עמדות מנוגדות לעמדות שולחיו ולהבטחות מפלגתו ערב הבחירות, מתבטאת גם בעמדה המדינית החדשה שאימץ לעצמו. אם עד לבחירות התחייבו ראשי הליכוד לשני לאווים – לא למדינה פלשתינית ולא לפגיעה בהתיישבות, הרי הליכוד ברובו, ובכלל זה בני בגין, הפרו את שניהם. על הפגיעה בהתיישבות כבר דיברנו.

אבל מסתבר שבגין גם ויתר על הלאו הראשון. מי היה מאמין שהאיש יסכים, בניגוד מוחלט לתורת שתי גדות לירדן של מורו ורבו האידיאולוגי ז'בוטינסקי, לקריעת נתחים מארץ ישראל המערבית, לטובת הקמת מדינה פלשתינית בתחומיה?

לא מאמינים? רק בשבוע האחרון פרסם בגין בבטאון הבית של השמאל, 'הארץ', מאמר נרחב ומנומק שמסביר "למה אין הסכם (עם הפלשתינים) ולא יהיה בקרוב", ובו הוא מטיל את מלוא האחריות לקיפאון המדיני על אש"ף. במאמר מלומד, עמוס מובאות מייגעות, תוך ציון מדויק של המקור ומועד בואן לאוויר העולם, הוא טוען כי המו"מ הישראלי-פלשתיני נותר קפוא והסכם עם אש"ף לא נראה באופק, בשל החלטות הוועידה הששית של הפתח. "פתח אינה מקבלת באמת", מתאונן בגין, "את 'פתרון שתי המדינות' ואינה מסתפקת כיעד סופי אפילו בהקמת מדינה עצמאית בקווי 67' שבירתה ירושלים".

מן המאמר עולה שבגין כבר השלים עם הקמת מדינה פלשתינית במולדת העם היהודי. אילו אש"ף קיבל את פתרון שתי המדינות, הייתה הארץ נחלקת למדינה ישראלית ולמדינה פלשתינית. עכשיו נותר לו, למסביר הבכיר של הליכוד, שלא ממשלת ישראל אחראית לאי-הקמתה. לא מצאנו במאמר אף מילה אחת המסתייגת מעצם חלוקת הארץ ומסירת נתחים ממנה לאויב האכזר. "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר" (יומא, פ"ו, ב').

זכותו של בגין, כפי שאמרנו בראש הדברים, לבצע תרגילי 'סלאלום' אידיאולוגים, אפילו לחבור לעמדות השמאל ולהיות חסיד נרצע של דת המשפט והבג"צ. מותר לו ללכת עם השמאל והערבים בסוגיות כמו ההקפאה, היחס ללשון העברית, סוגיית פיצול סמכויות היועהמ"ש, רציפות החנינה ל"פושעי" ההינתקות, נוסחת "שתי המדינות" – סוגיות בהן פעל במפורש בניגוד לדעת שולחיו. כך שאם נותרה יושרה ב'מיסטר קלין-בגין', שומה על אביר המוסר הפוליטי, לבצע מהלך דומה לזה שביצע ברוב הגינות ב-1999, כשהתנתק באומץ ראוי לשמו מן הפוליטיקה, החזיר לבוחריו את המנדט והלך הביתה.

ייאמר מיד כי זכותו של כל אדם, לשנות דעתו,ובכלל זה גם מי שמשמש שר בממשלת ישראל, אפילו הוא במקרה דנן מכהן בתפקיד של השר לענייני-שום-כלום, ללא שום משרד פונקציונלי. מותר ומותר. ללא ספק. הבעיה היא שבמקרה שהנמר הופך חברבורותיו, הוא מחויב, אם עדיין נותרה בו אינטגריטי [יושרה], להחזיר את המנדט לשולחיו.

הבעיה היותר גדולה נעוצה בכך, שבני בגין היה הגורם הישיר שקושש קולות מן הימין לטובת הליכוד. האיש ששמו והליכותיו היו למותג של אמינות ונאמנות לבוחר, הוא האיש שהעניק הכשר אידיאולוגי לבנימין נתניהו, המנהיג ההפכפך שממנו כבר לא ציפו לכלום. מצביעים רבים מן המחנה הלאומי, ובראשם 'סרוגים' שמאסו מסיבה זו או אחרת במפלגה מגזרית, התלבטו אם להצביע ליכוד, אך לבסוף הרגיעו חששותיהם והצביעו מחל: הרי בני בגין, האידיאולוג הגדול, הוא זה שישמור על נתניהו לבל יסטה שמאלה מדי.

ומה במציאות? – לא להאמין: בגין עקף את נתניהו משמאל, ולא רק תמך בגזירות ההקפאה הנואלת והמרושעת, שמחזירה לחיינו את גזירות הספר הלבן המנואץ (שאביו ז"ל נלחם כנגדן בחרב ובחנית), אלא אפילו התנדב להיות המשווק הבכיר של הגזירות. מי היה מאמין שהאיש המיוסר, בעל המראה הנזירי, שנשלח לכנסת כדי להיות המאבטח מימין של נתניהו, הפך לשותף מלא לשבירה שמאלה.