האמת על שערוריית מוחמד א-דורה

בתגובה לחשיפת עלילת הדם, הופיעה קלטת עם חומר התעמולה שהפיצה הרשות הפלשתינית על "רצח הילד מוחמד א-דורה". בקלטת זו, שכללה את צילומי אבו-רחמה המקוריים, הושתל קטע – לפני תמונת הילד כשהוא שוכב בחיק אביו – בו רואים חייל ישראלי יורה לכיוון לא ברור, כשהוא עומד מאחורי דלת פלדה של ג'יפ צבאי (ראה צלום מצ"ב). וזאת – כשלכולם היה ברור ששום חייל ישראלי לא היה בשטח הפתוח בזמן האירוע, וגם אבו-רחמה, בראיון לעיתונאים הצביע רק על העמדה הסטטית של צה"ל כמקור הירי. כנראה, שמישהו הבין, גם ברשות הפלשתינית, שאם האירוע ייחקר כראוי – זה רק יאשר את מסקנות התחקיר שלי - שמעמדת צה"ל הסטטית לא היה אפשרי לפגוע בילד שהסתתר מאחורי החבית. נחום שחף לא הסתפק בזה והמשיך לחקור כיצד בנו הפלשתינים את מערכת השקרים שלהם להפצת עלילת הדם, ואכן, חשף אותם אחד לאחד, אלא שגם את מסקנותיו לא פרסם הממסד הישראלי לענפיו, והמשיך לגמגם בספקנות ששירתה את מפיצי השקר.

זמן קצר אחר שמסרתי לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, את התחקיר המקצועי שלי, קיבלתי בקשה מערוץ 1 של הטלוויזיה הגרמנית לקבל לראיון את הצוות שלהם, שמונה לחקור את הפרשה. כמובן, שהסכמתי (וגם לא עלה על דעתי לדרוש תשלום עבור זה), ואסתר שפירא, שיזמה את התחקיר שלהם הופיעה אצלי, עם צוות שלם, לחקירה יסודית של כל הממצאים שלי. ערוץ 5 של הטלוויזיה הצרפתית, שפנה אליי בבקשה דומה, ניתק מגע לאחר שקיבל, לפי בקשתו, כחומר רקע לראיון, את הדוח שלי לראש הממשלה. הם ראו שלא תהיה להם ברירה אלא לחשוף את השקרים של הקולגות מערוץ 2, שכל התקשורת הצרפתית יישרה קו להגנת "שמם הטוב". נוכחתי שגם הטלוויזיה הישראלית מיישרת קו איתם, ואת תפקידה קיבלה על עצמה אסתר שפירא מברלין.

במשך שעות חקר הצוות הגרמני, ביסודיות, כל פרט בניתוח שערכתי לצילומים וקיבל תשובה לכל שאלה, פרט לשאלה אחת: מדוע נציגי הממסד הישראלי, ובמיוחד – דובר צה"ל – מתחמקים מלדבר איתם על הנושא. הייתה לי תשובה, אותה לא יכולתי לתת בגלל הפצרותיה של בתי תמי, שהייתה בעבר קצינת חינוך בצה"ל – שלא אאשים את הגיִס החמישי בממסד הישראלי, המשתף פעולה עם הפוגרום התקשורתי עלינו. הצעתי שאת זה כדאי שיבדקו בעצמם, אבל, הם קיבלו ממני חומר מספיק לערוך חקירה משלהם, שתקיף את הצלם והממסד הערבי בעזה, שהיו קשורים לעלילת הדם.

הסרט שהם הכינו במשך שנתיים כלל ראיונות שחשפו את כל השקרנים שהיו בצד הערבי, וכמה גמגומים עלובים של נציגי צה"ל שהתחמקו מדיון רציני בנושא. זה שהם לא ציינו בסרט את הבסיס המקצועי שסיפקתי להם להתחלת החקירה שלהם – אולי תרם לאמינותו כאובייקטיבי, כי בינתיים נפתחה מלחמת השמצות עליי, שפסלה את המהימנות המקצועית שלי, החל ממאמר-מערכת ב"עיתון לאנשים חושבים" ועד לתלונה של נציג "אמנסטי-אינטרניישנל" לוועדה לזכויות האדם של הקונגרס האמריקני – שאני עוזר לחפות על פשעים של חיילי ישראל(!). הטלוויזיה הממלכתית שלנו לא גילתה, כאמור, שום עניין לערוך תחקיר משלה על עלילת הדם, עד שהצוות הגרמני הפיק סרט-המשך, עם ממצאים שחשפו במלואם את כל השקרים הגסים של פרנס-2 ושותפיהם, תשע שנים לאחר האירוע.

בינתיים, גם צוות טלוויזיה אמריקני החליט לערוך תחקיר משלו על האירוע. הוא אסף סרטי וידיאו מצלמים שהיו ליד אבו-רחמה בצומת ביום האירוע, ערך אותם ברצף מתאים ויצא (אחרי כשנתיים) עם סרט בתוכנית "60 דקות" של CBS, תחת השם PALLYWOOD, המוכיח שכל האירוע שצולם ע"י "פרנס 2" בצומת נצרים היה מחזה מבוים ברשלנות של הפלשתינים. אף גורם מקצועי לא הציג תחקיר אחר שיסתור מסקנות אלו או יערער עליהן במישור המקצועי. הדרך בה בחרו משרתי ההסתה האנטי-ישראלית להלחם בתחקיר המקצועי הייתה, כפי שכבר ציינתי – להכפיש את עורכי התחקיר באופן אישי. אחד מהם, דוקטור מאוניברסיטת ת"א, פרסם מכתב בעיתון הארץ ובו דברי השמצה אישיים עליי. במכתבו הוא טען, בין היתר, שהתחקיר "לא אובייקטיבי", עורכו "לא גורם מקצועי באמת" ודבריו הם "דברי להג". כל זאת, מבלי שראה את התחקיר או אף ביקש לראותו, או התעניין בכלל במחקרים הרבים שעשיתי בעבר עבור צה"ל ומערכת הביטחון. על כך, הגשתי נגדו תביעה לפי החוק למניעת לשון הרע. השופטת שושנה אלמגור, לפניה התבררה התביעה, התגלתה כתומכת אוטומטית בכל דברי הנתבע ומתעלמת מהחומר שהוגש בתביעה. זה הגיע לידי כך – שהיא הוציאה פסק דין בו קבעה שאינג' דוריאל (מהנדס עם 50 שנות ותק) לא יודע..."גיאומטריה של זוויות" והתחקיר שלו (אותו לא ראתה) "אינו מקצועי ולא אובייקטיבי". מתוך התגובות הנזעמות על פסק הדין העוין, נשלח אליי מידע על תחקיר שפרסם העיתונאי-החוקר דוד בדין בעיתון האלקטרוני ISRAELNATIONALNEWS.COM ובו הוא מגלה קשרי עסקים עתירי ממון שיש לבעלה של השופטת, כשותף במשרד עו"ד ויסגלס-אלמגור – עם גורמים הקשורים ברשות הפלשתינית. זו הרשות שנתנה פרס מיוחד לצלם עלילת הדם. לא ראינו שום הכחשה למאמר של דוד בדין.

פסה"ד של השופטת אלמגור, שקבע כי התחקיר על "רצח הילד" – "לא היה מדעי, לא היה מקצועי וש(דוריאל) איננו יודע גיאומטריה של זוויות", סתר עיקרון משפטי מקובל (סעיף 16 באמנה האירופית, התופס גם בישראל), לפיו אין שופט יכול לקבוע עובדות שלא הובאו בעדויות של המשפט (וניתן היה לחקור את העדים עליהן). היא עשתה זאת, כשגם הנתבע וגם עדיו לא אמרו במשפט מילה על מקצועיות התחקיר שלי והודו שכלל לא קראו אותו. על כך, הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ששמיעתו נקבעה ליום 3.12.07 (שנה וחצי לאחר פסיקתה הדרקונית של אלמגור). בינתיים, מפיצי עלילת הדם חגגו עם פסה"ד שלה, שלפני שהוא הגיע אליי הוא כבר צוטט בתחנת הטלוויזיה בפאריס, כחיזוק לעלילה שהפיצו. שר המשפטים ונציבת התלונות על שופטים יכלו להפסיק חגיגה זו – לו פתחו בחקירה שהתבקשה מהתלונה נגד השופטת. באותה תקופה, איש ציבור יהודי בצרפת, בשם פיליפ קרסנטי, שקיבל מנחום שחף חומר הוכחות שצה"ל לא הרג את הילד, האשים, בעיתון שערך, את פרנס-2 בביום והפצה של עלילת הדם. ראשי פרנס-2 תבעו אותו לדין והסתמכו על פסה"ד של השופטת אלמגור. קרסנטי כתב לי שזה היה ארגומנט חזק נגדו במשפט, למרות שהוא הציג גם עדות של מומחה צרפתי שקבע כי צה"ל לא היה יכול לפגוע בילד. בינתיים, דיווח חביב רטיג בג'רוסלם פוסט (1.11.07) כי "שגריר ישראל בפריס, דני שק, ופקידים נוספים פעלו נגד קרסנטי על טיפולו בנושא".

ודני שק לא היה לבד. תחת הכותרת – "ישראלי-ציוני-לוחם-סרבן" - הפיץ רב-סרן במילואים עמר קרפ מכתב באינטרנט, בו הוא כתב – "אסור לי להמשיך ולשרת בצבא שאיבד את הבסיס המוסרי..."והנימוק לכך – "הניסיון...להסתייע בעדות המומחה המפוקפקת של יוסף דוריאל, כדי להוכיח שמוחמד דורה לא נורה ע"י חיילי צה"ל". למותר לציין שהוא לא ניסה לראות את דוח התחקיר עצמו, וניזון רק מעיתונאים שיצאו להגן על עלילת הדם.

מנהל לשכת העיתונות הממשלתית – דניאל סימן – כשנשאל לדעתו על הפרשה, כתב (במכתב אל "שורת הדין", מיום 23.9.07): "העובדה הידועה לנו כיום, שהאירועים באותו יום למעשה בוימו ע"י צלם הרשת בעזה, מר טלאל אבו-רחמה. ...התברר שהאירועים לא יכלו להתקיים כפי שתוארו ע"י כתב הרשת הצרפתית שארל אנדרליין, מאחר שהם נוגדים את חוקי הפיסיקה". וגם הוסיף: "נוצרה עלילת הדם בת זמננו, לפיה חיילים יהודים רוצחים בדם קר ילד נוכרי. עלילה זו התסיסה את העולם הערבי וגרמה לקורבנות רבים בישראל ובעולם" (לפני כן, קבעה גם ועדת השופט אור שהערבים שנהרגו בהתפרעות על כביש ואדי ערה יצאו לפגוע ביהודים לאחר שהזדעזעו מסרטון עלילת הדם של פרנס-2). וכאן קרה דבר שלא יאומן: משרד מכובד של עורכי דין שלח מכתב בנוסח חריף ביותר, עם כותרת "מבלי לפגוע בזכויות", אל לשכת ראש הממשלה, ובו התלונן על דניאל סימן על שהרשה לעצמו לערער על מהימנות "פרנס-2". ותלונה זו הסתמכה על פסק הדין של השופטת שושנה אלמגור, לא פחות ולא יותר. ומי מופיע בכותרת נייר המכתבים של אותו משרד? – מצד ימין – גלעד שר (אותו גלעד שר שהיה ראש לשכת רה"מ אהוד ברק וניהל מטעמו את המו"מ עם הפלשתינים), ומצד שמאל – דליה רבין, יועצת.

במוצ"ש, 30/9/2000, שודר בטלוויזיה הישראלית סרטון של ערוץ 2 של הטלוויזיה הצרפתית ובו תיאורי קרב, כביכול, בצומת נצרים. שארל אנדרלין, נציג הערוץ בישראל, והצלם הפלשתיני שלו – טלאל אבו-רחמה – הציגו מחזה מרגש של ילד מתייפח, מסתתר יחד עם אביו מאחורי חבית בטון מפני ירי, כביכול, מעמדה של חיילי צה"ל במרחק של כ-100 מטר מהם, שהותקפה באש מכל הסוגים בידי אזרחים וחמושים פלשתינים. בסוף, נראה הילד שוכב, כאילו מת, בחיק אביו. אנדרלין הפיץ סרטון זה לכל קצוות העולם, ללא תשלום, כהוכחה לאכזריות חיילי צה"ל הרוצחים ילדים חפים מפשע. בעקבות הסרט, הגיעו תגובות למחזה המצמרר, מהארץ ומהעולם, כשבכולן זעם על הריגה כזו של ילד חסר-ישע, ובמיוחד – כשקצינים בכירים בצה"ל מיהרו להתנצל על שהוא נפגע מאש חיילינו "שלא בכוונה", קרי – מודים באשמה אבל בצירוף תירוץ. כל זאת – לפני שצה"ל ערך תחקיר כלשהו על מה שקרה שם באמת.

במקביל, הופצה בעיתון ניו-יורק טיימס תמונה של "צעיר ערבי זב דם, מוכה בידי שוטר ישראלי על הר הבית". עלילה זו הוזמה למחרת היום על-ידי ד"ר אהרון גרוסמן מצ'יקגו, שזיהה בעיתון את בנו טוביה, כורע, זב דם, עם שוטר ישראלי מניף אלה מאחוריו, ועם כיתוב – "שוטר ישראלי עם פלשתיני על הר הבית", כשהאמת הייתה – שהשוטר עם האלה צולם כשהוא מציל את הצעיר היהודי מלינץ' בתחנת דלק במזרח ירושלים. לצלם הפלשתיני של "אסושיאייטד פרס" לא הפריע שברקע התמונה נראתה תחנת דלק (על הר הבית?) והעיתונים שהדפיסו אותה לא טרחו לבדוק את אמיתותה, באווירת העליהום שנוצרה נגד ישראל.

הנוסח המתלהם של הכתבות, עם סתירות פנימיות גסות, התחיל ליצור את הרושם שהתקשורת כאן ובעולם מפיצה סביב צילומי האירוע שקרים שאין להם רגליים: בפרשנות שפורסמה גם בהארץ, כותרת שמנה לצילום המרגש טענה - שעקבות ירי בודד וברור של צלף, שנראו חד-משמעית בסרט - "הצביעו בבירור על כך שהישראלים כיוונו את מכונות הירייה שלהם לעבר השניים. מוחמד היה למטרה". לא הפריע להם שבאותה כתבה עצמה נאמר: "מוחמד מת מכדור שחדר אל בטנו" (לא מצרור!) ושצילומי העמדה של צה"ל לא הראו ירי ממכונת ירייה, ובוודאי שלא מ - "מכונות ירייה" (ברבים).

בעקבות הרושם שקיבלנו מהפוגרום התקשורתי, הציע לי הפיזיקאי נחום שחף שננתח את התמונות שהוא הקליט מהשידור של פרנס-2, על-רקע צילומי האוויר של זירת האירוע, שהוא קיבל מצה"ל. לא הייתי זקוק למומחיות שלי בחקר ביצועים צבאי כדי לעשות ניתוח גיאומטרי וטריגונומטרי של צילומי פרנס-2, שהוכיח חד-משמעית כי מעמדת צה"ל בצומת נצרים לא ניתן היה לפגוע בילד. בכך ראיתי את מילוי חובתי הפטריוטית לצה"ל, ערכתי דוח מנומק של מסקנותיי בשפה האנגלית, ומסרתי אותו לידיעת ראש הממשלה, כדי שיעצור מהר ככל האפשר את התפשטות עלילת הדם בעולם. הוא לא עשה את זה (וטרם הסביר למה) אבל אני הופעתי בראיון טלוויזיה עם גדי סוקניק, בו חשפתי את עלילת הדם ברבים.

ביום 30.6.06, כשלפי הודאת אנשי חיזבאללה נדרשו עוד יומיים של הפצצות חיל האוויר על הבסיסים ודרכי התחבורה שלהם כדי להביא אותם לכניעה, נשלפה שיטת א-דורה להצלתם. סרט טלוויזיה מבוים בחיפזון, שהופץ בעולם, תיאר טבח של עשרות וביניהם ילדים רבים בהפצצת חיל האוויר על כפר קנא. קל היה לגלות מייד את הזיופים שבתמונות הזוועה, אך החלטתי שלאור הלקח מגילוי האמת בפרשת א-דורה לא אומר מילה על עלילת הדם החדשה. בצה"ל לא היה מי שיזים על המקום את העלילה, והסערה שקמה בעולם למראה התמונות המבוימות הכריחה את חיל האוויר להפסיק את ההפצצות "עד לבירור המקרה" – הפסקה שהצילה את חיזבאללה וקיבעה את המפלה של צה"ל, כשתוך זמן קצר הוכרזה הפסקת אש. כך נוסף עוד נדבך בלתי מעורער לתדמית ישראל בעולם כרוצחת ילדים, ועם תדמית כזו אי-אפשר להתמודד עם הקלוּת בו מוציאים בכמה מארצות אירופה צווי מעצר נגד כל אישיות ישראלית המגיעה לשם.

ביום 3.12.07, אחרי שהפסילה המשפטית של התחקיר שלי חגגה אצל כל משמיצי ישראל במשך שנה וחצי, וגרמה נזק בל-ישוער למדינה, פסק ביהמ"ש המחוזי בת"א שאת דבריה של השופטת שושנה אלמגור על טיב התחקיר של דוריאל "יש לראות כאילו לא נכתבו". על סמך זה הוגשה נגדה תלונה פלילית למשטרת ישראל - על ניצול מעמדה המשפטי תוך ניגוד אינטרסים עם עיסוקי בעלה. ולמותר לציין, שפס"ד ביהמ"ש המחוזי לא פורסם בשום מקום בתקשורת וגם לא הגיע לביהמ"ש בפריס. גם בוויקיפדיה, המילה האחרונה על פרשת א-דורה היא – ששופטת ביהמ"ש בת"א פסלה את ההוכחות שלי על שצה"ל לא הרג את הילד. כשהבאתי לתשומת ליבם שפסילתה נפסלה בביהמ"ש המחוזי, הם התחמקו מלתקן את הקטע.

הדבר היחידי שיכולנו לשמוע מדובר צה"ל במשך 9 השנים שחלפו מהאירוע היה – בהצהרתה של דוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב, לעיתון הארץ כי איננה יכולה לקבוע שצה"ל לא הרג את הילד (האם זה מה שעזר לה להיבחר לכנסת?). רק לפני חודשיים קיבלתי פנייה מלשכת דובר צה"ל להציג לפניהם את מסקנות התחקיר שלי בפרשה, ואז הובהר לי שכל מה שנוגע לפרסום עמדת ישראל בנושא זה חייב להיעשות דרך משרד החוץ. במכתב למשרד החוץ, עם העתק אליי הם התבקשו ליצור קשר איתי כדי שיוכלו להיעזר בחומר שלי להדיפת עלילות הדם, שהפכו לספורט פופולרי בתקשורת העולמית. אחרי שאף אחד לא התקשר והודעתי על כך ללשכת הדובר, הציעו לי שאתקשר ביוזמתי ואקבע פגישה עם הגברת האחראית לנושא. מחלתי על כבודי והתקשרתי. במספר אליו צלצלתי ענה משיבון. השארתי הודעה אך כלום לא קרה. ניסיתי להתקשר עוד כמה פעמים במשך שבוע ימים אך עם אותה תוצאה. שלחתי מכתב אישי אל שר החוץ ושאלתי אם כך הם חושבים לנצח במלחמה נגד עלילות הדם. גם על זה לא קיבלתי תשובה. לתפארת קברניטי ישראל ומפיצי עלילות הדם.