לכל מטבע (חוץ) שני צדדים

סטפני שאבט מפריס העבירה 2,000 יורו, ג'וזף פריאל מציריך הוסיף 9,500 שקל וסטנלי בלאק מבברלי-הילס השלים 2,500 דולר. אליהם הצטרפו 63 יהודים טובים, שתרמו ברוחב לב לקופתו הצנועה של ח"כ יואל חסון, אשר שָֹשֹ לקבל מימון מיהודי התפוצות אך מבקש לאסור עליהם להוציא לאור עיתונים בארץ הקודש.

על-פי הדיווחים שהעביר ח"כ חסון למבקר המדינה, בשלוש השנים האחרונות הוא קיבל תרומות מחו"ל בסכום כולל של 15,975 יורו, 46,268 דולר ו-11,500 שקל, לעומת 106,900 שקל שהגיעו לקופתו מציונים גאים בישראל. על-פי שערי ההמרה של בנק ישראל, על כל שקל שקיבל מישראל הוא קיבל יותר משלושה מחו"ל.

האירוניה היא, שככל הנראה לא היינו נחשפים למידע זה אלמלא דאג טוקבקיסט ב"רוטר.נט", להגיב ליוזמתו של חבר הכנסת מקדימה להשתקת העיתון "ישראל היום", שבבעלות היהודי האמריקני שלדון אדלסון, באמצעות מתן קישור לדוח התרומות של חסון באתר מבקר המדינה. זאת, כדי ללמדנו שיעור בחשיבותו של שוק דעות פתוח ודינמי לחברה דמוקרטית.

כמעט מדי יום אני מעלעל בדפי "ישראל היום", וגם אם זכיתי כבר לראות עיתונים טובים ממנו, אני יכול להעיד בלב שלם, שאין הוא נופל מידיעות אחרונות וממעריב ושהרוח הרעננה שהכניס לדואופול שהם השליטו בשוק העיתונות הפופולרית בישראל - מאז לכתו של "חדשות" הי"ד, עשתה להם רק טוב: סוף סוף הם נאלצו להזיע עבור חמשת השקלים שהם גובים; הוא מספק לקורא העיתונים הישראלי את הערך הטוב ביותר עבור כספו - במיוחד לאור העובדה שהוא מחולק בחינם; הוא אולי מוטה פוליטית, אך הוא אינו מסתיר זאת ונותן במה ראויה לבעלי דעות שונות (בניגוד ליומונים אחרים, הנוטים קוטבית לצד פוליטי אחד באיצטלה של אובייקטיביות).

כנראה שח"כ חסון מרוצה פחות ממני מ"ישראל היום": יכול להיות שהייתה זו ידיעה בלתי מחמיאה עליו או על קדימה; יכול להיות שדווקא הדָרת שמו מהעיתון היא שהכעיסה אותו; וגרוע מכל, יכול להיות שהוא מעדיף שכולנו נמשיך לשמוע את אותן דעות המתחפשׂות לידיעות.

כדי ש"ישראל היום" לא יראה עוד אור, הוא יזם אפוא הצעת חוק, המגבילה הוצאה לאור של עיתון רק למי שהוא "אזרח ותושב ישראל ו/או תאגיד רשום בישראל, אשר היכולת לכוון את פעולתו ו-51% לפחות מכל אמצעי השליטה בו, במישרין או בעקיפין, הם בידי אזרחים ישראלים ותושבי ישראל".

ח"כ חסון טורח להבהיר, כי אין מדובר בחוק התפור למידותיו של מוציא לאור, שאינו רואה את ענייני השעה עין בעין איתו: "היום מדובר בשלדון אדלסון, שהוא אזרח זר והבעלים של 'ישראל היום'" - הוא אומר, "מחר, להבדיל, ירצה איש עסקים סעודי לפתוח עיתון, להשתלט כאן על השיח הציבורי ולהשפיע על דעת הקהל בישראל - בלי שאנחנו יודעים דבר וחצי דבר איזה אינטרסים הוא מייצג ומהם מטרותיו. מדובר בעניין עקרוני הנוגע לדמוקרטיה הישראלית".

כמה חברי כנסת שהוחתמו על-ידי חסון על הצעת החוק משכו את ידיהם ממנה לאחר שהבינו את טעותם. מי שלא עשה כן היה ח"כ דניאל בן-סימון (העבודה), שעד לא מכבר שימש עיתונאי בהארץ, עיתון שקבוצת התקשורת הגרמנית "דומונט שאוברג", שהוכתמה בעבר פרו-נאצי, היא בעל מניות בו.

ההצדקה שמספק בן-סימון, מי שהתיימר לשמש "מצפן מוסרי למפלגת העבודה", להצעת החוק הנלוזה - מדהים עוד יותר מזו של חסון: "אין לי בעיה של השתתפות גורם זר", הוא אומר, "הבעיה היא כשהגורם הזר הוא השולט הבלעדי. הוא לא גר כאן. אני רוצה לדעת מה מטרותיו, למה הוא חותר. אני רוצה שהוא יספר פעם לציבור הישראלי למה הוא מחלק מאות אלפי עותקים חינם. איזה ערכים הוא רוצה לקדם". ודרישה זו מופנית דווקא כלפי העיתון היחיד בישראל שערכיו העיקריים מתנוססים מדי בוקר בראש עמוד 2 שלו.

בן-סימון וחסון אינם מוטרדים מהראיות לכך שממשלות אירופיות - ממשלות, לא ישראלים בחו"ל, לא יהודים ואף לא נוצרים חובבי ציון - מתערבות בתהליך הדמוקרטי בישראל על-ידי העברת 35 מיליון דולר לארגוני שמאל בארבע השנים האחרונות; אך העובדה שיש עיתון שאינו מיישר איתם קו, מדירה שינה מעיניהם.
האמת היא, שמי שצריך להתהפך במיטתו הוא דווקא סטנלי בלאק.

במקום לשים את כספו על ח"כ יואל חסון, הוא יכול היה להשקיע אצל ברנרד מיידוף; אומנם כך הוא כנראה לא היה רואה אותו שוב, אבל לפחות לא שומע ממנו דברי הבל.