היחוס ה"מתנחלי" של הפלשתינים

בימי שלטון הטורקים היגרו לארץ ישראל משפחות מוסלמיות רבות, שארצותיהן נכבשו על-ידי מעצמות נוצריות. בהיותם מוסלמים קנאים לדתם ומתוך רצון לחיות תחת שלטון מוסלמי ולא נוצרי "צלבני", היגרו רבים מהם לארצות מוסלמיות שכנות, ובמיוחד לטורקיה.

הטורקים, שעודדו את הגירתם, הקצו להם שטחים שבהם היה לממשל אינטרס ליישב מוסלמים. כך התיישבו בארץ מוסלמים יוצאי אזור הקווקז שנכבש על-ידי רוסיה, אותם ניתן למצוא כיום בעיקר בכפרי הצ'רקסים בגליל דוגמת כפר-כמא וריחניה; מוסלמים מאלג'יר שנכבשה על-ידי צרפת; מוסלמים מבוסניה שנכבשה על-ידי אוסטריה, שאותם ניתן למצוא בכפר ג'סר א-זרקא שבמישור החוף לא הרחק מקיסריה; טורקמנים, כורדים ואף צוענים. לכל אלו קדמו אנשי הכפר אבו-גוש שבמבואות ירושלים, שמוצאם מעבד צ'רקסי אשר ליווה את הסולטן הטורקי, סלים הראשון, בכובשו את הארץ מידי הממלוכים.

במשך דורות רבים היגרו לארץ מוסלמים מארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג'יר וטוניס, שנקראו מוג'רבים על שום מוצאם שממערב לארץ ישראל. אותם מהגרים "עלו" ארצה כעולי רגל בדרכם לבקר בערים הקדושות לאיסלאם, ו"בדרך" נשארו בארץ, במקומות דוגמת שכונת המוג'רבים שהייתה עד מלחמת ששת הימים באזור רחבת הכותל המערבי. מהגרים נוספים ממוצא צפון אפריקני הגיעו ארצה במאה ה-18 כאנשי צבא תחת שלטון הטורקים, נשאו נשים מקומיות והתיישבו בערים ובכפרים, שבהם מאוחר יותר נטמעו לחלוטין. גל הגירה משמעותי נוסף מאלג'יר החל במאה ה-19, כששלטון הצרפתים בה "עודד" מקומיים לצאת לעבר דמשק, משם נדדו חלקם להרי הגליל. מקורה של משפחת אלחוסייני המפורסמת הוא באלג'יר, שבשנת 1820, עת הייתה כבושה על-ידי הצרפתים, לחם בהם האמיר עבד אל-קאדר בן מלחיא אדין אל-חסאני. גם כשהצרפתים הכתירוהו כמושל, בתקווה לנטרל את התנגדותו להם, הוא המשיך בהתנגדותו. כשצבר די תומכים והשפעה, החלה שפיכות דמים, שבעטיה הוכרח עבד אל קאדר להיכנע, ובשנת 1856 הוא הורשה להגר לדמשק עם משפחתו ועם משפחות אלג'יראיות נוספות, שנדדו בסופו של דבר לתחומי ארץ ישראל.

לא פלא אפוא שבספרו "צדק לעמי" קובע ההיסטוריון ארנסט פרנקנשטיין, כי מתוך 141,000 מוסלמים יושבי קבע שהתגוררו בארץ ישראל כולה בשנת 1882, לפחות רבע היו חדשים בארץ או צאצאי אלה שהגיעו אחרי הכיבוש המצרי בשנת 1831.

מעניין שדווקא יהודים סייעו ל"עלייה המוסלמית" לארץ ישראל כתוצר לוואי של מפעל ההתיישבות הציונית. כך למשל, לחדרה, שנוסדה ב-1891, הובאו פועלים מצרים בשל מחסור בידיים עובדות מקומיות. ואילו בשנת 1889, בעקבות ארבעים משפחות יהודיות, הגיעו לראשון-לציון פי עשרה ויותר משפחות ערביות ממצרים וממקומות נוספים, שהתיישבו באזור צריפין של היום, כמתואר במכתבו של החלוץ יהודה גרזובסקי אל חברו יהושע אייזנשטט. כך למעשה סיפקה ההתיישבות היהודית החלוצית בארץ ישראל מקור תעסוקה מתפתח עבור פועלים מהחורן שבסוריה, ממצרים ומכלל האזור, שבאו עם משפחותיהם או הקימו משפחה בארץ והשתקעו בה בסופו של דבר.

באשר לחורנים, הרי שעל-פי עדות משנת 1934 של מושל חורן דאז, נכנסו לארץ ישראל בשנה זו למעלה מ-30,000 מבני האזור, שבחרו לעבוד, להתפרנס ולהשתקע בארץ. עדויות נוספות בדבר הגירה בלתי חוקית של חורנים מסוריה ניתן למצוא ברישומי המנדט הבריטי.
וכך, במפקד האוכלוסין שנערך בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1931, נמנו לפחות 24 ארצות מוצא שונות לאוכלוסיה הלא יהודית בארץ, מלבד אירופה ואמריקה, כשבירושלים לבדה דיווחו המוסלמים על 20 מקומות לידה שונים.

מהכתובים ומהעדויות עולה אפוא, שרבים מקרב האוכלוסיה המוסלמית בארץ ישראל מוצאם מנוודים חסרי קרקע, שמקורם בשבטי המדבר הערבי, צפון אפריקה ומרכזה, אזור סוריה וגבולה הדרום מערבי של אסיה, אשר נעו ונדו בתקופות שונות במרחבה של ארץ ישראל, בהסכמת השלטונות על שיקוליהם הפוליטיים, החברתיים והכלכליים.

עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב הפלשתיני המתפתח בעת האחרונה, כאילו קשור העבר הפלשתיני בעממי הארץ הקדומים דוגמת הכנענים, שיש בו כדי להקנות להם את הזכות על הארץ. עובדה זו גם משמיטה את היסוד לטענת מי שמתקראים העם הפלשתיני, כאילו מפעל העלייה הציוני לארץ ישראל ולמדינת ישראל הוא מעשה תקדימי של הגירה מאסיבית של מי שלא היו כאן מעולם. עובדה זו מתקשרת גם לסוגיית זכויותיהם של העובדים הזרים הבלתי חוקיים במדינת ישראל מצד אחד, ושל השוהים הבלתי חוקיים מקרב הפלשתינים מצד שני. שהרי השוהים הבלתי חוקיים עשויים להוות למעשה את גל ההגירה המוסלמי הבא לישראל, אשר יגדיל את כוחם של ערביי ישראל ושל הבדווים בכללם, ואילו העובדים הזרים עשויים להתאגד ביישובים או בשכונות משלהם ולבוא בדרישה ל"הגדרה עצמית" (ודי בביקור חטוף בדרום תל אביב על-מנת להבין כי אין זו הזיה בעלמא).

עיון בספרי ההיסטוריה וביומני המסע השונים מלמד, כי אין ספק באשר למוצאם ולזכותם של היהודים על הארץ. יש הסכמה רחבה בדבר רציפותו של יישוב יהודי בארץ ישראל – למרות גירושים, הגליות, רציחות והתנכלויות מצד עמים כובשים ושכנים אלימים, מאז חורבן בית המקדש ועד צאת הבריטים עם קום המדינה. בשנת 1851 זכה יישוב זה לרוב באזורים כגון צפת וטבריה, ובסוף שנות ה-50' של המאה ה-19, זכה לרוב בירושלים.

מוטב שנכיר אנו בזכותנו זו, נגן עליה מפני מסלפי אמת ונציע לערבים ולמוסלמים שבחרו להתעמת איתנו, לאמץ את דרכם של בני אמונתם (הגם שאינם בני עמם) שבחרו לחיות בשלום וביחסי שכנות טובה עם היהודים, דוגמת הצ'רקסים, חלק משבטי הבדווים בצפון הארץ ובדרומה, ותושבי הכפר אבו-גוש, שאף הוכיח את נאמנותו לתושבי הארץ היהודים בעת המאבק להקמת המדינה.