ביקורתו הצדקנית של זאב שטרנהל

"יש סרבנות ויש סרבנות"! (הארץ, 25.12.09). זו הכותרת מעל תמלילו של הפרופסור זאב שטרנהֵל, חתן פרס ישראל, שהכריז כי כל הפלשתינים מטומטמים ואין בהם טיפת תבונה. "יש סרבנות ויש סרבנות"! - ארבע מילים המקפלות הגות עמוקה - סוקראטית, דקארטית, קאנטית הגלית וויטגנשטיינית. כל הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, יכולים לחסות תחת מטריית המימרה המופלאה הזאת. 'יש יום ויש יום' למשל, או 'יש בני אדם ויש בני אדם", וכמובן 'יש פרופסור ויש פרופסור'.

חתן פרס ישראל, המתנשא על הערבים, מבקש לתת סימנים בסרבנויות משמאל ומימין, לנתח כל אחת מהן ולהבדילה הבדלה משמעותית מהאחרת. כלומר "יש סרבנות" (נכונה) "ויש סרבנות" (שגויה). כל השוואה ביניהן אינה אלא "עיוות", כלשונו של הרואה בערבים טמבלים גמורים ומשום כך, אולי, כדאי לאמץ את משנתו. מה יש לדבר - 'יש ניתוח ויש ניתוח', 'יש חוכמה ויש חוכמה' ולחילופין 'יש כסילות ויש כסילות'.

יש פרופסורים המצליחים לצלוח את מאמריהם עד לסיפא מבלי לשכוח את הרישא, ויש לעומתם פרופסורים - כדוגמת זה המבקש לכרות שלום עם הערבים שהוא בז להם בכל ליבו - שכבר אחרי 47 מילים שוכחים את מטרתם ומפליגים להם צועפים בניחותא ב-502 מילים נוספות לעבר הסתירה המביכה. מעין "פתח בכד וסיים בחבית!", בא להבדיל ונמצא משווה. מה יש לדבר? חכם שבחכמים גם אם הוא רואה בערבים מאותגרים תבונתית.

"בין התקוממות מוסרית, המעוגנת בדבקות בנורמות אוניוורסליות, בעלת אופי אישי לחלוטין ומלווה בנכונות לשלם את מלוא מחירה, לבין המרד האלים והמאורגן, הפוליטי במהותו, המתרחש היום בהתנחלויות, אין ולא כלום?" (שם).

האומנם? אין? ולא כלום? הנה כמה מכנים משותפים שגם פרופסור חכם על הערבים לא יוכל להתכחש להם: בשני המקרים מדובר בסרבנות. עם או בלי הבדלים. זו סרבנות וזו סרבנות. גם הכא וגם התם הדבר "מלווה בנכונות לשלם את מלוא מחירה". עיון קצר במילון מראה שגם "התקוממות" הינה "מרד". בכל מחנה הכל פוליטי, ומיד אדון בקיבוץ המילים המטעה "בעלת אופי אישי לחלוטין".

"בתחילת 2002 יזמה קבוצה של 50 קצינים וסמלים מיחידות קרביות מסמך, שבו הובע מטעמים מוסריים סירוב לקחת חלק בפעולות הדיכוי שמחייב השירות בשטחים. עד מהרה צירפו את חתימתם יותר מ-600 לוחמים. כאשר כ-40 מבין הסרבנים נשפטו לתקופות מאסר בכלא צבאי, פירסמו כמה מאות אנשי סגל אקדמי באוניברסטאות ובמכללות מכתב תמיכה בסרבנים, שרבים מתוכם היו סטודנטים. עם החותמים נמנה גם כותב שורות אלה, שאחד מתלמידיו המוכשרים ביותר ישב בכלא." (שם).

"קבוצה של 50 קצינים" (!!!) אינה יכולה ליזום שום התקוממות "בעלת אופי אישי לחלוטין"! זו קבוצה! האופי חייב להיות קבוצתי! הם התקבצו לקבוצה כדרך שמתקבצת כל קבוצה: מישהו חושב על רעיון, מטלפן לחבר, גם החבר מטלפן, עורכים רשימה, מוסיפים שמות, מוחקים חלק, אחרי סדרת פגישות אישיות קובעים מפגש מסכם ביום מסוים, בשעה מסוימת ובמקום מסוים, שוכרים מקום, שולחים הזמנות, מגישים כיבוד, נפגשים (יש מאחרים וחולים שלא הגיעו) מעלים טענות ומענות, מתווכחים בעד ונגד, חלק מהקבוצה נושר, אחרים מצטרפים, וכך מתגבשת "קבוצה" אחידה בחשיבתה. הקבוצה הזאת מנסחת מסמך מקובל על כל המשתתפים, מתווכחים על כל מילה וניואנס, בוחרים מעין "וועד פעולה", אוספים כספים למימון הפעולות, מפיצים את המסמך הלאה ומחתימים 600 איש נוספים.

לכך נוסיף את העובדה שהפרופסור עצמו מאשר: "... פירסמו כמה מאות אנשי סגל אקדמי באוניברסטאות ובמכללות מכתב תמיכה בסרבנים", והרי לנו מרד מאורגן לכל דבר. אם התארגנות קולקטיבית לסרבנות מתוך אמונה בדעה מסוימת ואחידה הינה "בעלת אופי אישי לחלוטין", אזי גם סרבנות כזו שמנגד הינה "בעלת אופי אישי לחלוטין"! גם פרופסור מלגלג על ערבים אמור להבין זאת.

עם כל זאת, ככל שהדבר נוגע למציאות חיינו במדינת-ישראל, אני מסכים לחלוטין עם אמירתו: "... מגוחך ליצור הקבלה בין ישיבות ההסדר לאוניברסיטאות, או בין רבנים לפרופסורים". יקצר המצע מלפרט את כל ההבדלים התהומיים בין אלה לאלה, אולם פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן אזכיר רק את היחס לדתו של הפרופסור שככל הידוע לא הוכחשה מילתו. יש הבדל חמוּר ביחס ליהדות בין שני המחנות האלה ולא יכול להיות ששניהם צודקים. הם מנוגדים זה לזה לחלוטין! יש כאן ציבור בעל חזון, חכם, מאמין בצדקת דרכו, ומנגד משתולל לו ציבור טפש וחסר אחריות, שאינו רואה מעבר לקצה חוטמו ומוליך את כולנו לעברי פי פחת. אין לי ספק שהפרופסור הגזען טועה בראותו בציבור הראשון את מחנהו.